גיזה ורניק מספרת בסיפור חייה אודות קורות המשפחה במסע האקסודוס:
יחד עמנו בקבוצה הייתה גם משפחת שטוק. החניכים הבוגרים בגיל 16-14 ,וחבר מורים ומדריכים. שוב נסענו במשאיות מכוסות ושוב הכול
עטה חשאיות, ידענו רק שפנינו לצרפת. וכך, באחת מתחנות הגבול הועברנו לרכבת שנסעה דרך ליאון בכוון מרסיי, היה זה בימים הראשונים של יולי
ובתחנה של ליאון, איכרים מהסביבה מכרו תאנים ירוקות שאז ראיתים בפעם הראשונה. אורי התחיל לבכות כי רצה בהן ולנו לא היה כסף צרפתי ואחר הם לא רצו לקבל. אז קם צרפתי אחד שישב עמנו בקרון, ניגש לחלון וקנה לאורי קופסת תאנים.
איני זוכרת אם נסענו עד מרסיי או שירדנו מהרכבת בתחנה אחרת. שם חיכו לנו שוב משאיות שהביאו אותנו למחנה "קיול". אסרו עלינו
להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים
להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז
חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו
להעביר את כל המטען למחנה הראשי בסן ג'רום ומשם לשלחו לארץ. לנו לא היה אף אחד בארץ, אז ראובן רשם את הכתובת של קבוץ גל-און,
קיבוצו של מרדכי רוזמן. החפצים האלה אף פעם לא הגיעו ארצה וכשגורלנו הביא אותנו בפעם השנייה אחרי למעלה מחצי שנה למחנה
"סן ג'רום" מצאנו שם את מזוודותינו הריקות.
האווירה הייתה רוויה מתח רב, בקרב המארגנים שררה עצבנות, שלנו לא הייתה מובנת כי לא ידענו מה קורה מסביב. באותו שטח היו גם צריפים
של שבויים קוריאנים ממלחמת העולם השנייה. רוב הילדים פחדו מהם, אבל אורי התיידד עמם והם היו מאכילים אותו תבשיל אורז עם מישמש וכך גם קרה שברגע שצריך היה לעלות על משאיות בדרך לנמל, הילד נעלם ומצאנוהו אצל אחד הקוריאנים אוכל את המאכל האהוב עליו.
כשהגענו ל"פורט סט" הייתה כבר המולה גדולה והתחילו להאיץ בנו לעלות מהר על האוניה, התחלנו לעלות במדרגות ברזל צרות, ואז אמרו לנו
לרדת לבטן האוניה וכאן אני סירבתי בכל תוקף. קמה סביבנו המולה, עד שבא לעזרתנו אחד השליחים מהארץ, נדמה לי כי שמו היה גיורא,
ואמר שאי אפשר להכניס אותנו למטה עם ילד קטן....
.
ראיון עם גיזה ורניק