כיצד הפכתי ל"גיבורת אקסודוס"
אני, ילדה בת 9 בשנת 1947, על ספינת האקסודוס ובהמשך על אונית הגירוש הבריטית.
שם, כדי לא לשקוע במחשבות מדכאות, המצאתי לעצמי מציאות אחרת: אופטימית ומלאת אור ושמחה. ועל מה חשבתי אז? כמובן על הרגע בו אגיע לארץ הנכספת – ארץ ישראל. אפגוש שם חברים חדשים נהדרים, שירצו לשמוע עוד ועוד את שעברתי על אונית אקסודוס.
לדאבוני ולצערי, המציאות האמיתית הייתה שונה ומאכזבת. ה"צברים" ראו בי עולה חדשה שלבושה בבגדים מוזרים ובקושי דוברת עברית. בשום אופן לא הצלחתי לעניין אותם בסיפור הגדול, שנשאתי עמי: החיים הקשים מנשוא שם על האקסודוס כשלצידם הכיסופים למולדת, שנתנו את הכוחות, לקטנים ולגדולים, לשרוד ולא להכנע! הם פשוט לא רצו להקשיב.
השנים חלפו, התגברתי על הקשיים, סיימתי את התיכון היוקרתי בתל-אביב, תיכון עירוני ה', סיימתי את שירותי הצבאי, ובשנות השישים הגיעה הסנסציה הגדולה – הוקרן הסרט האגדי "אקסודוס" עם השחקן פול ניומן, ובאותו זמן גם התפרסם הספר אקסודוס של ליאון יוריס. הרוב קרא את הספר, אבל הסרט הוא שהפך לאגדה בחו"ל ובארץ וגם לי הוחזר אז הכבוד ה"אבוד" של ילדותי ותשאלו איך? כזכור, הפך הסרט לשיחת היום בציבור, וחברי הבוגרים, מהרו לשאול אותי אם אני שם בין הילדים של ארי בן כנען (פול ניומן בתפקיד הראשי), עניתי: בוודאי, איך זה שלא זיהיתם אותי? אז הביטו בי בהערצה והפכתי ל"גיבורת אקסודוס". מעניין מה היה אומר על זה פול ניומן? ראו כיצד אגדה משנה מציאות!
בהזדמנות זו ברצוני להזכיר שני מדריכים שהיו לנו בתקופה הקשה ההיא, אותם לא אשכח כל חיי. יוכבד צור, שהגיעה אלינו במדי קצינה של הבריגדה. לפני כ-30 שנה כתבתי לה כך: יוכבד היקרה, רציתי תמיד לומר לך שבנוסף לכך שהיית אהודה על כולם, היית לנו התקווה של סוף חיי הנדודים. בך ראינו את ארץ ישראל היפה אליה כה נכספנו.
יוכבד הייתה אתנו במסגרת בית הנוער "אביב" של תנועת גורדוניה בעיר שאונשטיין שבגרמניה, לפני ובמהלך ההכנות לנסיעה לצרפת לנמל סט ועד העליה על האקסודוס.
לימים נפגשתי אתה באוניברסיטת תל-אביב, שם היא הציעה לי לכתוב ביחד אתה על תקופת הנדודים כדי שהסיפור שלנו ישאר בזכרון הקולקטיבי של העם, שנלחם כה קשה על מדינתו. מסיבות אישיות נאלצתי לסרב. כחודש לאחר מכן היא נפטרה ממחלה קשה. זמן רב הצטערתי מאד על שלא נעניתי לה. אבל עתה עם הקמת האתר לשימור המורשת של אקסודוס גם רצונה יתגשם במידת מה.
המדריך הבכיר השני הוא יצחק גנוז (גנוזוביץ). אז נער בן 19, שהגיעה אלינו לשאונשטיין שבגרמניה, כאחד המעפילים, אך עם ידיעת השפה העברית עוד מלימודיו בפולין. יצחק בין היתר ניסה ללמד אותנו מעט עברית, שירים בעברית וסיפורים על הארץ. הוא היה אתנו גם על האקסודוס ובמהלך כל הטילטולים יצחק היה הכתובת שלנו לבעיות קטנות וגדולות כאחד.
השנה התפרסם ספרו של יצחק גנוז, כיסופים וסער. סיפור של ספינת אקסודוס כתוב בצורה אמינה ומעניינת.
היו לנו עוד מדריכים מקרב השליחים מהארץ ומחו"ל. בהיותי אז ילדה קטנה, קשה לי לזכור את כולם. אבל דבר אחד אני כן זוכרת ויודעת, שבזכותם, משפחתי ואני לא אבדנו את התקווה ושרדנו.
חנה שוורץ (וונסובר)
אודות
חנה שוורץ וונסובר | אברהם וונסובר במחנה פפנדורף | חנה שוורץ וונסובר - ילדה בת 9 בשנת 1947 |
---|---|---|
חנה שוורץ וונסובר ילדה בת 9 בשנת 1947 | אברהם וחיה וונסובר עם נכדם בארץ | המשפחה המורחבת 3 הילדים ושבעת הנכדים |
צילום עם תלמידים לאחר הרצאה אודות השואה |
סיפורה של מרים וונסובר מלמן ~~ הקש כ א ן ~~
סיפורה של חנה וונסובר שוורץ ~~ הקש כ א ן ~~