זהבה (גולדה גניה) וייץ שוורץ מספרת לנכדתה אודות קורותיה והנכדה הדסה צ'ולק רושמת ומעלה על הכתב:-
" ..... בנמל פורט-דה-בוק התקבצנו, אלפי פליטים, גברים, נשים, נערים ותינוקות. לכל אחד מן מעפילים ותר ליטול עמו חמישה קילוגרמים של חפצים אישיים. נטלתי עימי מעט בגדים ומספר תמונות שלי, צולמו לאחר המלחמה ואת ספר הזכרונות....
ב 11- ביולי 1947 עלינו על האנייה. ההתארגנות על האנייה נעשתה בצורה מסודרת, ותוך כשעה חצי אכלסה האנייה בקרבה כארבעת אלפים וחמש מאות מעפילים! אני וחברותיי, הלה, רותי ולילה הצטופפנו על הדרגש הנמוך ביותר. מעלינו היו שלושה דרגשים מאוכלסים בדוחק במעפילים לאין-ספור. מן החלונות הקטנים חדר מעט מאוד אוויר פנימה. היו עמנו שלושה בחורים מישיבתו של הרב פוגרומנסקי, ששכנה אף היא באקס-לה-בן. אחד מהם, משה בורשטיין שמו, עודד אותנו רבות, ודאג לנו למזון ולשתייה.....
....ב 18- ביולי, יום הולדתי השישה-עשר, שהיה יום שישי, עגנה האנייה בנמל חיפה, לכודה בידי אנגלים. הוּרדנו מן האנייה אל הרציף, שם שהינו כיממה תחת עיניהם הפקוחות של חיילים בריטים זוכרת אני כיצד השקפנו חברותיי ואני על הלילה השחור ועל אורות הכרמל הנוצצים ממרחק, אורות נראו מבטיחים כל כך. מן החלונות הבליחו שלהבות קטנות של נרות השבת הדולקים בבתים. אושר מילא את ליבי. הייתי בטוחה שהגעתי סוף סוף למקום הנכסף!
אך למחרת נכזבה תקוותי. הבריטים היו נחושים בדעתם שלא להשאיר אותנו בארץ, אלא להחזיר אותנו למקום שממנו הגענו.....
אודות
"הגיע הזמן" - עברית
