דבורה נולדה בוארשה בשנת 1932 . ב 5 לספטמבר שנת 1939 , ביום החמישי להפצצת וארשה על ידי הגרמנים, עזבו דבורה, אביה, אמה ואחיה את העיר ונסעו מזרחה. הם הגיעו לעיר קובל, שם גרה אחות אמה.
בסופו של אותו חודש השתלטה ברית המועצות על מזרח פול ין. משפחתה של דבורה עברה לעיר לבוב, בה מצא אביה עבודה כנהג משאית ואמה שהייתה מורה לימדה בבית הספר. דבורה בת ה 7 ואחיה בן ה 15 הלכו לבית הספר והספיקו לסיים שם שנת לימודים. בקיץ 1940 נאסרה המשפחה על ידי ה "נ.ק.וו.ד." ונשלחה מזרחה לעבודות כפייה ביערות של מארי יסקה ס.ס.ס.ר. כל זה נעשה ללא משפט ובלי שנאמר להם במה הם מואשמים. הם סווגו כנראה בקטגוריה של "אלמנטים לא מהימנים" בהיותם פולנים שהגיעו מהמערב.
באותו מחנה הוריה ואחיה הגדול היו יוצאים לעבודה בכריתת עצים ובניסורם ביער ודבורה בת ה 8 הייתה דואגת שתהיה להם ארוח ה חמה כשחזרו מהעבודה. ב 6 לדצמבר 1940 נפטר אביה בגיל 44 עקב חוסר טיפול רפואי כשחלה.
עם פרוץ המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה שוחררו כל אזרחי פולין ממעצרם בעקבות הסכם שנחתם בין ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה. אחרי השחרור עברו דבורה, אמה ואחיה לבירת הרפו בליקה – יושקר- אולה. דבורה החלה ללמוד בבית הספר, אמה עבדה בעבודות מזדמנות, ואחיה התחיל לעבוד כסבל ובמשך הזמן קיבל עבודה במוסך.
בשנת 1943 הוקם במוסקבה "ארגון הפטריוטים הפולנים", שהתחיל לארגן "צבא פולני דמוקרטי עממי" וכן רשת בתי ספר פולניים. אחיה של דבורה היה בין המתגייסים הראשונים לצבא הזה, ואמה התמנתה למנהלת בית הספר ביושקר-אולה.
בשנת 1946 אני ודבורה הצטרפנו לתנועת "השומר הצעיר", אני לבוגרים ודבורה ל"קיבוץ ילדים". כעבור זמן קצר עזבנו את פולין ושהינו כשנה במחנות העקורים בגרמניה.
דבורה היתה כל הזמן בקבוצת הילדים ויחד עם קבוצתה צורפה למעפילים באוניה "אקסודוס".
קורות מעפילי ה"אקסודוס" ידועים. הם נתפסו מול חופי הארץ, הוחזרו באניות בריטיות לגרמניה ואחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הגיעו ארצה.
נמסר על יד דוד אקהייזר, אחיה של דבורה
בהמשך, מאמר שדבורה כתבה בגוף ראשון אודות השיט על האקסודוס ועל האניות הבריטיות. הסיפור מורכב מטיוטות שהיא כתבה כהכנה לכתבה בעיתון אמריקאי בהתבססה על זיכרונותיה. במקור דבורה כתבה את המאמר באנגלית. המאמר תורגם לעברית ע"י נירה אקהייזר שי ביתו של דוד אקהייזר ז"ל אחיה של דבורה.
מעבר לאוסף מסמכים שנתקבלו מהמשפחה
The Voyage to Israel on the Exodus: Dvora’s Memoires
Thursday morning, July 17, 1947, I stood on deck and watched the British warship come close to us, to look us over I suppose. When the British got very close, the Americans who sailed our ship began to sing “The Yanks Are Coming” over the loudspeakers, to make fun of the British. Then they played the English song “Pomp and Circumstance”. Humor and songs were the only weapons we had.
That morning our ship’s name was not yet the Exodus, it was still the S.S. President Warfield, a battered old Chesapeake River boat. Late in the afternoon I saw a friend of mine, a Belgian boy, struggling with a long piece of cloth and some paint. He had explained he was going to paint the name of our ship on the sheet: “Haganah Ship Exodus 1947”, and hang it over the side. He said that he was going to paint it in English and someone else would paint another sheet in Hebrew and hang it over the other side of the ship.
I wanted to help him, so I picked up the paint brush that was next to him. I put the brush in the cooking pot full of paint that he had, and then I stopped. He laughed because he knew what was troubling me. I did not know how to write Exodus in English. He taught me and together we painted the sheet. I was feverish, sick with something, and I was not able to sleep because of the heat.
When I nearly fainted and sat down, he continued the job. When I felt better I took the brush from him again. After a while we finished the job. That is how our ship became Exodus.
The Exodus began her life as the S.S. President Warfield, an excursion boat. During World War II she was an expendable decoy for German submarines attacks. She sailed with several ships that were sunk, and was narrowly missed by torpedoes, but luck kept her afloat until her time came to carry 4,500 refugees to Israel. She had no guns and a rusty old engine. Every possible inch aboard was converted into sleeping space, but even so we slept five people on wooden shelves which were one on top of the other. It was so crowded that it was hardly possible to turn over when you were lying down. The passageways were so narrow that you could only walk in one direction and someone stood at the end of each passageway to direct the one-way traffic. I slept and ate with the group of boys and girls with whom I came from Poland. Despite the incredible intimate living conditions and the highly emotional conditions, there could not have been a group of people more moral in their behavior. Even later on the British prison ships, when the heat was so unbearable and people wore only their undergarments, the men respected the women’s privacy almost completely.
That night we were told that we were about twenty miles from Palestine’s shores. Because of the heat, my weakness, and the excitement I was not able to sleep on my “shelf” below deck. I lay down on the deck. Two of the British warships came alongside us and shouted a message on the loudspeaker. They were telling us to stop. The American crew shouted back that the British had no right to stop us because we were far out on the high seas. I didn’t understand what was being said, but I knew that it was something important. Then the two British ships came closer and rammed the sides of our ship, so that we would have to stop. They turned huge searchlights on the Exodus, blinding us, and then firecrackers and tear gas aboard to create panic......
אודות
Read More ->
המסע על האקסודוס לישראל
דבורה (דג'וניה) אקהייזר
בבוקר יום חמישי, ה 17 לחודש יולי 1947 עמדתי על הסיפון וצפיתי באניית מלחמה בריטית מתקרבת כדי לבחון אותנו מקרוב כנראה. כשהאניה קרבה סמוך אלינו התחילו אנשי הצוות האמריקאים, שהשיטו את האוניה שלנו, לשיר ברמקולים שירים כמו ”The Yanks are coming"
ו- "Pomp and circumstance" כדי ללעוג לבריטים. רק הומור ושירים היו כלי הנשק שלנו.
באותו בוקר שם הספינה שלנו עדיין לא היה "אקסודוס". היא נקראה President Warfield והייתה ספינת נהר ישנה וחבוטה. בשעות אחר הצהריים, ראיתי חבר שלי, נער מבלגיה, נאבק ברצועת בד ארוכה וצבע. הוא תכנן לצבוע את שם האוניה על הבד, לקרוא לה "אוניית הגנה אקסודוס 1947", ולתלות אותו על הירכתיים. הוא אמר לי שהוא יכתוב את השם באנגלית, ומישהו אחר יעשה אותו דבר בעברית על הצד השני של האוניה.
רציתי לעזור לו. הרמתי מברשת צבע שהייתה מונחת לידו, טבלתי אותה בסיר בישול מלא צבע, ואז עצרתי. הוא צחק כשהבין מה מפריע לי. לא ידעתי לכתוב באנגלית. הוא לימד אותי, וביחד צבענו את הבד. היה לי קצת חום והרגשתי חולה וחלשה מחוסר אוכל ושינה. כמעט התעלפתי וישבתי לנוח. הוא המשיך לצבוע וכשהתאוששתי לקחתי שוב את מברשת הצבע והמשכתי. כעבור זמן מה סיימנו וככה קיבלה הספינה את השם "אקסודוס" באנגלית ו"יציאת אירופה" בעברית.
האקסודוס החלה את חייה כספינת נהר בשם S.S President Warfield. במלחמת העולם השנייה היא שמשה כפיתיון שנועד למשוך אליו את תקיפות הצוללות הגרמניות. היא שטה עם שיירות שהותקפו וכשחלק מהאניות לצידה טבעו היא הצליחה איכשהו לחמוק והמשיכה לשוט. כשתמה המלחמה היא נרכשה כדי לשאת 4,500 פליטים מאירופה לישראל. לא היו עליה תותחים, רק מנוע ישן וחלוד. כל אינץ' על הסיפון הוסב למרחב שינה, אבל למרות זאת ישנו על כל מדף עץ חמישה אנשים. מדפי העץ היו בנויים אחד מעל השני, והיה כה צפוף, עד שבקושי היה אפשר להתהפך כששכבת. גם המעברים היו כה צרים עד שאפשר היה ללכת רק בכיוון אחד, ומישהו עמד בקצה כל מסדרון כדי לכוון את התנועה. ישנתי ואכלתי עם קבוצת הנערים והנערות איתם הגעתי מפולין. למרות תנאי החיים האינטימיים הכמעט בלתי אפשריים, והתנאים הרגשיים המתוחים, לא הייתה יכולה להיות קבוצת אנשים מוסרית יותר בהתנהגותה. אפילו מאוחר יותר על אוניות הכלא הבריטיות, כשהחום היה בלתי נסבל ואנשים לבשו רק את הלבשה תחתונה, כיבדו הגברים את פרטיות הנשים כמעט לחלוטין.
באותו לילה אמרו לנו שאנחנו במרחק של כחמישה קילומטר מחופי הארץ. בגלל החום, ההתרגשות וגם החולשה שחשתי, לא יכולתי לישון על המדף שלי ולכן עליתי לשכב על הסיפון. שתי ספינות מלחמה בריטיות שטו לצידנו וכרזו הודעה ברמקול. הם קראו לנו לעצור. הצוות האמריקני צעק חזרה, שלבריטים אין שום זכות לעצור אותנו מפני שאנחנו נמצאים בלב ים. לא הבנתי מה נאמר, אבל ידעתי שזה משהו חשוב. אחר-כך התקרבו שתי האוניות הבריטיות ונגחו את צדי הספינה שלנו, כדי לאלץ אותנו לעצור. הם הפנו זרקורי ענק מסנוורים אל האקסודוס, ואחר כך ירו זיקוקים וגז מדמיע על מנת ליצור פאניקה. לאחר מכן החלו חיילים בריטים להיאבק על הסיפון. הכול היה מבולבל, נוסעים רצו הלוך ושוב, צרחות, שריקות, וזיקוקים מתפוצצים. כולנו התכוננו ימים לפני כן והצטיידנו בכל דבר שיכול לשמש כנשק. לי היה פטיש עם ידית שבורה שמצאתי בפינת השינה שלנו.
חודשים לאחר מכן שמעתי וקראתי על מה שקרה. צעיר אמריקני, חובל ראשון, הוכה למוות בעודו מנסה לנווט את הספינה. נוסעים רבים נתפסו על ידי החיילים הבריטים. לא ראיתי את זה. החיילים דחפו אותי ועוד שלושים פליטים לתוך תא זעיר. היה כל כך צפוף שבקושי יכולתי לנשום. הייתי האדם האחרון שנדחף פנימה, ואחרי נכנס חייל בריטי שנעל את הדלת. היה לי פטיש ביד וידעתי שהחייל הוא אויב וצריך להכותו. לא עשיתי את זה. אולי בגלל שחשבתי שהוא בטח יירה בי ובחברים שלי. אבל אולי גם בגלל שכשהסתכלתי עליו ראיתי מולי פני נער צעיר כחול עיניים. הוא היה בן אדם. התחלתי לבכות כי לא הצלחתי להכות אותו עם הפטיש שלי.
בכיתי בשקט לעצמי, ולא יכולתי לעצור במשך שעות. אפילו אחרי שהקרב הסתיים והיינו מחוץ לתא. רוב האנשים בתא היו שקטים ודברו ביניהם. נערה אחת נכנסה להיסטריה וצרחה "תנו לנו לצאת", "הספינה הולכת לשקוע", "אנחנו נטבע". היא עשתה את זה כמעט חצי שעה עד שעייפה והפסיקה. שאר האנשים בתא התחילו לשיר את "התקווה" ושירים אחרים כדי לנסות להרגיע את הנערה וכדי להרגיש טוב יותר. אפילו כשהפסיקה לצרוח המשיכה השירה, אבל אני לא יכולתי לשיר. בכיתי.
עדיין בכיתי כשהחייל הבריטי קיבל פקודה לתת לנו לצאת מהתא. הבריטים שלטו כעת באוניה. מצאתי ארגז עץ על הסיפון וישבתי עליו כשראשי על ברכי כי עדיין חשתי חלשה, חולה, ולא ישנתי במשך שעות רבות. אחרי כמחצית השעה הייתה תזוזה מאחורי ונפתח סדק של דלת מוסווית. מישהו לחש ביידיש: " יש בריטים בסביבה?" הסתובבתי וראיתי דרך הפתח הצר את פניו של אחד המנהיגים. אמרתי לו שאין חיילים. "תסתובבי ותישארי, ואם יתקרב חייל בריטי סגרי את הדלת והשעני עליה" הורה לי.
מאוחר יותר התחיל חייל בריטי לרדת אל הסיפון, נשענתי על הדלת וסגרתי אותה מאחורי. כעבור כמה דקות נפתחה הדלת שוב, וקיבלתי את אותן ההוראות. האיש מאחורי הדלת סיפר לי שבתא מאחורי היה משדר רדיו שהבריטים לא ידעו עליו, וממנו שלחו מסרים לפלשתינה. כמה ממנהיגינו היו בפנים. גם ג'ון גראואל היה שם, משדר לעולם. זה נמשך כל הבוקר. הם רצו מדי פעם לפתוח את הדלת כדי שיוכלו לשאוף אוויר צח. השמש קפחה על גג הפלדה של התא, והחום בתוכו היה בלתי נסבל. הרגשתי נורא, בין השאר משום שלמרות מזג האוויר החם לבשתי שתי חולצות ושני חצאיות. לבשתי את הבגדים הנוספים לפני שהתחיל הקרב למקרה שהצרורות שלנו ילכו לאיבוד. עם זאת, היוויתי הסוואה מושלמת. איש לא חשב להטריד ילדה קטנה שנראה בברור כי אינה חשה בטוב.
בצהריים הציע לי חייל בריטי שעמד בקרבת מקום מים מהמימייה שלו. הייתי צמאה מאוד, אבל סירבתי בהתרסה. היום אני חושבת שזה היה טיפשי. בשעת אחר הצהריים המאוחרות יצאו הגברים מן התא. הרדיו כבר לא פעל. שתיתי מים ונרדמתי. הזיכרונות שלי מהשעות הבאות נראים כמו סיוט. אני יודעת שנחתנו בחיפה והועברנו מיד לשלוש ספינות בריטיות. במשך כל ההעברה, בזמן שנחקרנו, נדחפנו, ונעשו עלינו חיפושים, נרדמתי בכל פעם שטור הפליטים עמד ולא התקדם. לפעמים ישנתי נשענת על מעקה, לפעמים החלקתי אל הקרקע והתעוררתי ממגע רגלי האנשים שהתחילו לנוע.
בזמן ההעברה הבריטים חילקו מעין עלונים בהם נכתב שאנחנו נלקחים לקפריסין על גבי אניות של בית חולים. כשהתעוררתי למחרת על אניית ה Empire Rival הסתכלתי סביב והבנתי שזו איננה אניית בית חולים. שוב היינו מאחורי סורגים. די מהר הבנו שפנינו אינן מועדות לקפריסין, אלא לצרפת ממנה יצאנו על האקסודוס. החזרה לאירופה, שעבור רבים מאתנו הייתה מקום של סבל וזיכרונות איומים, הייתה נוראה. במיוחד אחרי שהיינו כל כך קרובים למחוז חפצנו. בנוסף על כך המסע על ה Empire Rival היה כמו מסע בגיהינום. על האקסודוס לפחות היו לנו דרגשי עץ עליהם ישנו, אבל כאן נאלצנו לישון על הסיפון המתכתי של אניית מסע. אפילו לא היה מקום לכולם לשכב.
איכשהו הצלחנו להסתדר כך שכל קבוצה או משפחה קיבלה כמה סנטימטרים רבועים משל עצמה. ליד קבוצת הנערים והנערות אליה השתייכתי, פרשו את שמיכתם גבר ואשה עם תינוקת בת שנה. התינוקת הייתה חולה ובכתה הרבה. במשך כחודש הרגעתי אותה כשניגנתי לה בשקט על המפוחית הקטנה שלי. את המפוחית הזו קיבלתי מלארי אדלר, נגן המפוחית המפורסם. הוא היה בביקור במחנות העקורים וניגן קונצרטים לפליטים. בסיום הקונצרט אצלנו מדריך הקבוצה שלנו סיפר לו עלי ואדלר ביקש ממני לשיר לו. אחרי ששרתי הוא נתן לי במתנה מפוחית קטנה עם שמו חרות עליה למזכרת. ערב אחד התינוקת חטפה את המפוחית מידי והפילה אות לקערת המרק. לאחר מכן המפוחית לא נגנה יותר.
על הסיפון היו שני נערים צרפתים. היו שמועות שהם פושעים צעירים. הם נראו קשוחים מאוד ולבשו מעילי עור של אופנוענים. מכיוון שהיה נורא מסריח בתוך האניה, נהגתי לישון למעלה, בפינה של הסיפון קרוב לחוטי התיל שנמתחו סביבו. בשעות הקטנות של הלילה היה קר מאוד והייתי מתעוררת רועדת מקור. בוקר אחד לא התעוררתי עד שהשמש זרחה גבוה בשמים. כשקמתי ראיתי שמעיל העור מכסה אותי ושומר על חום גופי. קמתי, קיפלתי את המעיל בקפידה והנחתי על הסיפון. מאוחר יותר באותו יום, כשעברתי על פני הנער הצרפתי, ראיתי שהוא לובש את המעיל. חלפנו אחד על פני השנייה בלי לדבר. בלילה ישנתי באותו מקום, וכשהתעוררתי שוב הייתי מכוסה במעיל. שוב קיפלתי והנחתי אותו על הסיפון, ושוב חלפתי על פני הנער ולא דיברנו. כך זה נמשך לאורך כל המסע על ה Empire Rival .
הבריטים הביאו אותנו ל Port du Bouc בצרפת והורו לנו לעזוב את האוניה. אנחנו סירבנו. כבר לא פחדנו יותר. לא הצעירים שהתקשחו במסע, ואפילו האנשים הזקנים, שרצו להגיע לפלשתינה רק כדי להיקבר בה, לא פחדו. שבתנו וסירבנו לאכול בתקוה שדעת הקהל העולמית תאלץ את הבריטים לקחת אותנו לפלשתינה. בתגובה הם איימו שישיטו אותנו לגרמניה, אבל לא יכולנו להאמין שהם אכן יעשו זאת. במשך שביתת הרעב הקבוצה שלנו החליטה להכין שלט מחאה ולתלות אותו על צידה של הספינה. לא היה לנו עם מה ליצור את השלט, ואז לאחד הנערים היה רעיון; לתפור יחד כמה גופיות ולצבוע עליהן את האותיות בשפתון, למרות שלא חשבנו שנמצא דבר כזה. להפתעתי שתים מהנשים אותן בקשתי נתנו לי שפתונים.
אני חושבת שלעולם לא אשכח את הלילה שהגיע אחרי אותו יום. התעוררתי לקול צרחות וצעקות מסביבי. ילדים, זקנים, כולם צעקו בחשיכה. התגובה הראשונה שלי הייתה להצטרף לצועקים. שום דבר לא קרה. אבל אחרי כל כך הרבה שבועות של מתח, אכזבה, רעב וחוסר שינה כולם התפרצו בבת אחת. כנראה שהצעקות התפרצו מאתנו כדי שלא נתפוצץ. אחרי מספר דקות הכול עבר ונשארנו מרוקנים מרגשות.
שביתות הרעב נכשלו, אבל גם הבריטים נכשלו; הם לא הצליחו להוריד אותנו מהספינות, והודיעו על הפלגה לגרמניה. עדיין סירבנו להאמין, אבל הפלגנו מערבה דרך הגיברלטר. כשהגענו לגיברלטר החיילים והמלחים הבריטים קיבלו חופשה לראשונה מאז יצאנו מחיפה. למעשה הם היו אסירים על הספינה יחד אתנו. הם יצאו לחוף על סירות ואנחנו צפינו בהם בקנאה, ופתאום אחד מהם התחיל לשיר את השיר "עלה חלוץ", שמדבר על עליית יהודים לישראל. שרנו את השיר הזה כל כך הרבה על הספינה עד שהבריטים למדו לשיר אותו.
כשהם חזרו התפללנו שהספינה תסתובב ותחזור, אבל זה לא קרה. היה מעט מאוד אוכל. אני הייתי אחראית על הקצבת המנות, והחלק הקשה היה לסרב לאימהות שבקשו עוד אוכל עבור ילדיהן הקטנים. כשהגענו לחוף גרמניה השתוללנו מכעס בצורה מוזרה. התחלנו לרקוד בטירוף ולשיר בקולי קולות. שרנו לעומת הבריטים על כך שנגיע לפלשתינה. היה הרבה אוכל עכשיו, ולא יכולנו להפסיק לאכול.
כך נגמר מסע האקסודוס. שוב היינו אנשים מוכים, או כך זה נראה. אבל בליבי ידעתי שננסה שוב להגיע למולדת. וונחזור וננסה שוב ושוב גם אם ניכשל. הבטחתי לזכור את האקסודוס כהתחלה אמיצה ולא כניסיון שנכשל.
.
דבורה כתבה את סיפורה במקור באנגלית כששהתה בזמן לימודי המוזיקה שלה בניו-יורק. במסגרת כתבה שהתפרסמה בעיתון ניורקי.
מצ"ב המקור באנגלית .
מסמכים אודות דבורה דג'וניה שנתקבלו מהמשפחה ->