מסע משפחת ורניק עם מעפילי האקסודוס מתוך "הגיע הזמן" סיפור חייה של משפחת ורניק בשנות

מלחמת העולם השניה ועד העליה ארצה

(לסיפור המלא בעברית ואנגלית לחץ -->  כ א ן )

For the full story in English click HERE

יחד עמנו בקבוצה הייתה גם משפחת שטוק. החניכים הבוגרים בגיל 16-14 ,וחבר מורים ומדריכים. שוב נסענו במשאיות מכוסות ושוב הכול עטה חשאיות, ידענו רק שפנינו לצרפת. וכך, באחת מתחנות הגבול הועברנו לרכבת שנסעה דרך ליאון בכוון מרסיי, היה זה בימים הראשונים של יולי ובתחנה של ליאון, איכרים מהסביבה מכרו תאנים ירוקות שאז ראיתים בפעם הראשונה. אורי התחיל לבכות כי רצה בהן ולנו לא היה כסף צרפתי ואחר הם לא רצו לקבל. אז קם צרפתי אחד שישב עמנו בקרון, ניגש לחלון

וקנה לאורי קופסת תאנים.

איני זוכרת אם נסענו עד מרסיי או שירדנו מהרכבת בתחנה אחרת. שם חיכו לנו שוב משאיות שהביאו אותנו למחנה "קיול". אסרו עלינו להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו להעביר את כל המטען למחנה הראשי בסן ג'רום ומשם לשלחו לארץ. לנו

לא היה אף אחד בארץ, אז ראובן רשם את הכתובת של קבוץ גל-און, קיבוצו של מרדכי רוזמן. החפצים האלה אף פעם לא הגיעו ארצה וכשגורלנו הביא אותנו בפעם השנייה אחרי למעלה מחצי שנה למחנה "סן ג'רום" מצאנו שם את מזוודותינו הריקות.

האווירה הייתה רוויה מתח רב, בקרב המארגנים שררה עצבנות, שלנו לא הייתה מובנת כי לא ידענו מה קורה מסביב. באותו שטח היו גם צריפים של שבויים קוריאנים ממלחמת העולם השנייה. רוב הילדים פחדו מהם, אבל אורי התיידד עמם והם היו מאכילים אותו תבשיל אורז עם מישמש וכך גם קרה שברגע שצריך היה לעלות על משאיות בדרך לנמל, הילד נעלם ומצאנוהו אצל אחד הקוריאנים אוכל את המאכל האהוב עליו.

כשהגענו ל"פורט סט" הייתה כבר המולה גדולה והתחילו להאיץ בנו לעלות מהר על האוניה, התחלנו לעלות במדרגות ברזל צרות, ואז אמרו לנו לרדת לבטן האוניה וכאן אני סירבתי בכל תוקף. קמה סביבנו המולה, עד שבא לעזרתנו אחד השליחים מהארץ, נדמה לי כי שמו היה גיורא, ואמר שאי אפשר להכניס אותנו למטה עם ילד קטן. גניה שרה ואסתרקה היו על ידנו וקבלנו יחד תא בקומה ב'. היו שם שני דרגשים, אחד מעל שני עם מזרוני קש. משפחת שטוק התמקמה למטה ואנו עלינו למעלה. הצטופפנו שלושתנו על הדרגש הצר ונרדמנו.

התעוררתי לקול הרמקולים שהודיעו בכמה שפות על חלוקת מזון ועוד כל מיני הוראות נוהל. האוכל היה טוב והחלוקה מסודרת למופת, דבר שלא היה פשוט כלל וכלל. הצפיפות הייתה עצומה, האוניה הזאת, שהובילה בזמנו כ 700 מטיילים, הכילה עתה 500,4 עולים. במעברים הצרים היו ערימות של תרמילי גב שהקשו על התנועה. לשמחתנו גילינו שהשירותים נמצאים ליד התא שלנו, אבל במהרה הדבר הפך למטרד בלתי נסבל, במשך כל שעות היממה עמדו שם בתור והרעש והסרחון חדרו לתא. לעומת זאת היו לנו בתא מים ויכולנו להתרחץ. דרך הצוהר העגול ראינו את השמים והים והייתי מלאת תקווה לקראת החיים החדשים במולדת

החדשה-ישנה. למזלנו לא חלינו במחלת ים כמו רבים מהנוסעים.

בלילה הרגשנו שמתחילים לנתק את האוניה מהעוגן ואחרי שייט קצר האוניה נעצרה תוך חבטה חזקה. ושוב, במשך כשעה, האוניה רעדה תוך מאמץ מוגבר של הקיטור ובסוף--החלה לשוט. רק בדיעבד נודע לנו כי ביום הפלגתנו הייתה בצרפת שביתת נווטים ואנשי ההנהגה של עלייה ב' (זה היה גוף מורכב ממתנדבים מהארץ, בעלי כושר ארגוני ותחבולתי רב) שיחדו אחד הנווטים בסכום כסף רציני שאת מחציתו השנייה היה צריך לקבל עם גמר המבצע. אולם הוא הסתפק במחצית שקיבל מראש ולא הופיע בכלל.

האנגלים, שידעו על האוניה והתנגדו להפלגתה, לחצו על ממשלת צרפת לעכב אותה. לא הועילו כל הזיופים, כמו דגל הונדורס שהתנוסס עליה, ותעודות פיקטיביות של הנוסעים, בתור פועלים חקלאיים היוצאים לאחת הארצות בדרום אמריקה. אגב, נאלצנו להשמיד את כל המסמכים האישיים שלנו. כך גם לא ידענו שלאורך כל הדרך עוקבת אחרינו משחתת של הצי הבריטי. ההפלגה ארכה כשבוע ימים ואנו קבלנו באהבה והבנה את חוסר הנוחות שבצפיפות האיומה, תוך כדי חלומות בהקיץ על סוף הנדודים.

הקשר הרדיופוני פעל באופן יוצא מן הכלל, שעות רבות השמיעו לנו שירי ארץ ישראל וכל מיני ידיעות. כך למשל, הודיעו באחד הימים הראשונים על הולדת תינוק על האוניה ואחרי זה השמיעו את התקווה. זה היה מאד מרגש. בפעם אחרת הודיעו את שמה של האוניה: "אקסודוס 1947 ",ובעברית, "יציאת אירופה תש"ז". יום אחד הגיעה אלינו, מפה לאוזן, ידיעה על מקרה טראגי של מות אחת היולדות, שגופתה נקברה במצולות הים, והדבר גרר מחשבות ורגשות עצובים מאד, על גורל העם, 

שגם לשרידים המעטים מתאכזר.

אולם האכזבה הקשה לא איחרה לבוא: כשהאוניה נכנסה למים "הטריטוריאליים" של הארץ, הקיפו אותנו שבע אוניות מלחמה אנגליות בכדי למנוע התקרבותנו לחופי הארץ. לפי חישובנו היינו כבר קרובים לארץ כשקול אימתני קרע את דממת הלילה: "עדיין אתם יכולים לשוב על עקבותיכם. אין אנו רוצים לנהל מלחמה עם פליטים. אל תניחו למנהיגים לגרור אתכם

להרפתקה ללא מוצא."

מהסיפון שלנו נשמעו צריחות ושריקות ושירת "התקווה" בקולי קולות. לפתע חדרו אורות הזרקורים דרך כל הפתחים של האוניה ואור מסנוור הכה בנו. רמקול איום, שואג, זועק, עקר את כולם משנתם: "עצרו את אנייתכם! אתם במימי פלסטינה!" הקול מחריש האוזניים חזר וצרח בגרמנית, פולנית ואידיש. נשמעו זעקות היסטריות של נשים, בכי ילדים, ובין כל אלה, פקודות ענייניות של הצוות המסור כמו למשל היכן נמצאים דליים עם מי בור בשביל לטבול בהם כל אריג מצוי להגנת העיניים, במקרה ויירו עלינו גז מדמיע, מה שבאמת קרה. רצתי למצוא את מי הבור האלה בין הציבור המבוהל וחסר המשמעת, ובקושי הגעתי חזרה לתא שלנו כשבידי מגבת קטנה טבולה במי בור. באותו רגע חרטום של אחת המשחתות פגע בתא, במקום שהיה צינור המים. הרצפה נשטפה, ובו זמנית החלו גם לחדור מי הים. חטפתי את אורי על הידיים ויצאתי את התא כי הרגשתי שהאוניה נוטה קצת הצידה. רוב הנוער והגברים עלו על הסיפון ומשם זרקו קופסאות שימורים ותפוחי אדמה על החיילים האנגלים. זה היה כל הנשק שבידינו.

היה רעש נוראי. פתאום נשמעו קולות פיצוץ והרמקולים הודיעו שאלה פצצות גז מדמיע, כיסיתי מהר את עיני אורי במגבת הרטובה שהייתה עמי כל הזמן, לחצתי אותו אל החזה ונדחפתי לפינה מאחורי ערימות של קרטונים. בכפות הידיים אטמתי לאורי את האוזניים בפני הצעקות, הרעש והתפוצצויות.

הקרב הסתיים אולי אחרי שעתיים, והאוניה החלה לשוט בלווי המשחתות. נודע לנו שהיו אבידות בנפש והרבה פצועים אבל לא ידענו פרטים מדויקים. לא ידענו גם שהאוניה לא שטה בכוחות עצמה אלא נגררת. אחרי הצהריים נתגלה לעינינו הכרמל. ההתרגשות גברה עם התקרבות האוניה לנמל חיפה. ציפינו שהמונים יקבלו את פנינו ומאד התאכזבנו כשלא ראינו איש, חוץ מכמה פועלי נמל ערבים. אחר כך נודע לנו שהאנגלים הטילו עוצר על העיר. את החלום היפה שעוד מעט יסתיימו הנדודים ונתחיל

בחיים חדשים בארצנו, דחקו מחשבות מטרידות על עתידנו. היינו בטוחים שישלחו אותנו לקפריסין כמו את כל העולים הבלתי חוקיים לפנינו. עוד לא ידענו אז ש"אקסודוס" משמשת בת-ערובה למלחמת יוקרה בין בריטניה והמוסדות הלאומיים שלנו ותומכיהם, ולכן גורלנו עתיד היה להיות הרבה יותר אכזרי.

לפנות ערב האוניה נעצרה בנמל חיפה. מהסיפון ירדו חיילים אנגלים והתחילו לזרז אותנו לרדת, הנוער שוב "שאג" את "התקווה". במשך כל חיי, לא שמעתי כל כך הרבה פעמים את "התקווה" כמו בתקופה ההיא, ועד היום השיר הזה

משרה עלי קדרות.

ירדנו אל רציף הבטון והובלנו אל אחת משלושת אניות המאסר שחיכו לנו. בדרך צריך היה עוד לעבור דרך אוהל גדול, צהוב, שבתוכו צוות רפואי אנגלי שהתיז על כולם די.די.טי. האוניה שלנו הייתה "אמפייר רייבל". כשירדנו אל בטנה בסולם הברזל, נתגלתה לעיננו מן אורווה גדולה בעלת רצפת פלדה שחורה ודביקה. הצפיפות, החום ואויר הדחוס, היו בלתי נסבלים. על הפתח שהוביל אל הסיפון, שמרו חיילים ולא הרשו לעלות על הסיפון. בקצה השני היה עוד פתח עם סולם שהוביל לשירותים ובכדי להגיע לשם צריך היה ממש לדרוך על גופות בני אדם השכובים בצפיפות כמו סרדינים. אלף חמש מאות איש נדחפו לכלוב הזה והיתר לשתי

אוניות כלוב אחרות. לאוניה שלנו הסתננו גם שני שליחים, נציגי ההגנה, גד (מיכה פרי) והאחות סימה, שהיו עמנו על "יציאת אירופה". נוכחותם הייתה מאד חשובה כי דרכם הגיעו כל מיני ידיעות וזה גם נתן לנו הרגשת קשר עם הארץ.

בינתיים התחלנו תוך דחיפות הדדיות להתמקם לשינה, גופות חצי ערומים ומזיעים, דחוסים אחד אל השני, כיסו את כל הרצפה. על אף העייפות אי אפשר היה להירדם לאור הזרקורים שכבו רק בחצות. נרדמתי בתקווה להתעורר בקפריסין. בבוקר סוף סוף הביאו לנו אוכל, מעין מרק, ששטו בו חתיכות תפוחי אדמה. כשאורי הבחין בהם התחיל לצעוק, "טופול" (מהמלה קרטופל בגרמנית) ופרץ בבכי, הוא היה רעב והמנה לשלושתנו, בקושי הספיקה בשבילו. אחרי-כן קבלנו ארבעה צנימים מתולעים לנפש, שאותם ראובן ואני אכלנו, ושתינו משהו שאמור היה להיות תה. חלוקת האוכל התנהלה תוך אי סדר גמור ואנשים פנו לגד ובהתערבותו נבחר וועד מתוך המעפילים, שבתנאי הצפיפות הקשה עזר והקל במקצת.

בינתיים חלפו שעות והורגש מתח. הסתכלנו על השעון ולא היה שום סימן שמתקרבים לאיזשהו יעד. התחילו להגיע כל מיני שמועות, והמתח הלך וגבר, עד שהופיע גד והודיע שאנו שטים בכוון הפוך מקפריסין. נבחרה משלחת שתיפגש עם מפקד האוניה לשם הבהרת המצב. על הסיפון היו שלוש סירות ששימשו במה לכל מיני הודעות ושם הופיעו אחרי הצהריים גד וסימה ואנשי הוועד. גד דיבר עברית וסימה וחברי הוועד תרגמו את דבריו לכל השפות של המעפילים. לא היה יותר צורך בניחושים, האנגלים החליטו

להחזיר אותנו לצרפת. הגזירה נפלה עלינו כרעם ופנינו הביעו ייאוש וחרדה, יו"ר הוועד נשא נאום חוצב להבות והפציר בנו לשאת את סבלנו בגבורה עד לניצחון ומיד נשמעו שוב, בפעם המי יודע כמה, צלילים רועמים של "התקווה". עוד לא הספקתי להירגע, כשהכריזו על שביתת רעב של יממה כאות מחאה. האנגלים ביקשו לחלק אוכל לפחות לילדים ולנשים ההרות, אך הסירוב היה מוחלט. למודת ניסיון מר, הייתי מצוידת בכמה צנימים וקצת ריבה בשביל אורי, ילדה בגיל עשר בערך קיבלה תפוח עץ מחייל אנגלי ונתנה חציו לאורי, מזוג מבוגרים קבלתי כמה קוביות סוכר בשבילו. כשלהט התגובה שכך, התחלנו לתפוס את החומרה שבמצבנו.

החלה שיגרה איומה. שעות היום חלפו בין חלוקת האוכל וחלוקת המים המתוקים לשתיה ולכביסה. המזון היה גרוע ובכמויות מזעריות. רוב האנשים שכבו חצי ערומים, מותשים מחום ומתת תזונה כשריח של זיעה חריפה ממלא את החלל בצורה בלתי נסבלת. אורי קיבל "חררה" על כל הגוף ושני פצעים על ראשו. קבלנו רשות לעלות למרפאה והרופא קבע שמוכרחים לפתוח את פצעיו ולנקזם. כל זה נעשה ללא כל אמצעי אלחוש וזעקותיו ובכיו של הילד קרעו את לבי. האוניה נעה באטיות רבה, עברו כמעט שבועיים ועדיין היינו בלב הים. קנאתי בנוער המתגודד בקבוצות ושר (לרקוד לא היה מקום), בו בזמן שאין ביכולתי להקל על סבלו של ילדי,

שהזיעה המלוחה שורפת את פצעיו והמים המתוקים לא מספיקים בשביל לרחוץ אותו.

בוקר אחד התעוררתי לקול צפירות האוניה, התברר שהגענו לנמל צרפתי קטן בשם פורט דה-בוק. הייתה התרגשות עצומה ומן כוננות לקרב. נתבשרנו שתגיע משלחת צרפתית לשכנע את המעפילים לרדת אל אדמת צרפת - ושעלינו לסרב. ואכן בשעות אחרי הצהריים הם הגיעו. אנשים מאד מכובדים במדים, עם הרבה סרטים של כסף וזהב ונשאו בפנינו נאום מרגש על ידידות ורצון לעזור והבטיחו אזרחות צרפת למי שיעזוב מרצונו את אונית המאסר. אחרי התרגום נשמעה זעקה אדירה "נרד רק בפלסטינה" ואחרי זה פרצה שירת "התקווה" מהגרונות הצרודים. (באותו יום לא הייתה חלוקת מזון ומים כי נגמר המלאי על האוניה). עמדתי די קרוב

למשלחת ויכולתי לראות כיצד מעיניו של המבוגר והגבוה בדרגה זלגו דמעות. פתאום מהומה, אחד המעפילים נער בן שש עשרה שאחיו נהרג בקרב על "אקסודוס" טיפס בזריזות של קוף על התורן והניף את דגלינו שהיה מוכתם בדמו של אחיו המת, הוא קפץ לתוך ההמון והאנגלים לא מצאו אותו. שנים או שלושה נוסעים בלבד ירדו כנראה מסיבת מחלה.

בערב הגיעה משלחת מתנדבים ביניהם יהודים רבים, עם רופא בראשם, והביאו עמם מזון. הם סיפרו לנו כי בנמל נמצאים אלפי יהודים המוכנים להפגין במקרה שיאלצו אותנו בכוח לרדת. בינתיים עברו שוב ימים ללא תזוזה כלשהי, כשאנו נצלים ממש בחום הבלתי רגיל של אותו קיץ. לעומת זאת הייתה לנו חגיגה מבחינת האוכל. סירות מלאות של מזון הגיעו אלינו יום-יום מהרציף, ובהן לחם, פירות וירקות טריים. בפעם הראשונה ראיתי אז פלפל ירוק ואדום ואישה צעירה מהונגריה שהייתה בהריון נתנה צעקה "יוי פפריקה!". נתתי לה את שלשת הפלפלים שלנו והייתי מאושרת שיכולתי בגיהינום הזה לגרום למישהו שמחה. אחרי כשלושה

שבועות בלהט השמש של "פורט-דה-בוק" החליטו שוב על שביתת רעב.

השמועה שיחזירו אותנו להמבורג קיבלה כנפיים, בכל הפינות התגודדו קבוצות המעפילים תוך ויכוחים סוערים. הוחלט להישאר ולהמשיך. רק אישה אחת שעמדה ללדת, ובעלה, ירדו מהאוניה.

קבוצות נוער שרו שירי ארץ ישראל ועם השקיעה הרגשתי שהאוניה מתחילה להתנועע ושטה. אחרי שניים או שלושה ימים נכנסנו למייצר גיברלטר. הים נעשה סוער והאוניה הטלטלה בחבטות אדירות בקירות הסלע.

היה מפחיד מאד. כשהייתי ב-1987 בטיול בספרד, נסעתי במיוחד לגיברלטר, לצפות על הסלע והמצודה בתנאים שונים לגמרי. האוניה עגנה אז בגיברלטר מספר ימים, היו גשמים ורוחות ולא היה לנו מה ללבוש. את החפצים המעטים שהורשינו לקחת עמנו - האנגלים זרקו על הסיפון התחתון והכול נרטב וניזוק ממי הים. סוף-סוף התחילה האוניה שוב לנוע אולם הפעם גם האוקיאנוס האטלנטי פעל נגדנו. רבים מאד חלו במחלת ים, הקיאו אחד על השני וקשה היה לשאת את המראה הזה ואת הסרחון. למזלנו

לא נפגענו מהמחלה, אבל אני נשברתי מבחינה נפשית, חוסר היכולת לפעול לשינוי המצב דכדך אותי עד לאפאטיות גמורה. נוסף לזה סבלתי מכאב שיניים שהיה קשור בהפסקת הטיפול כשיצאנו משוובדה בפתאומיות.

 

אחרי השבוע הקשה והאחרון לנסיעה הזאת, הגענו לחופי גרמניה. הסערה התחזקה, רעמים וגשם. הודיעו לנו שנהיה האחרונים בתור לירידה, ואכן היה עלינו לשהות עוד כיממה בגהינום. שמחתי שגד נתן פקודה לא להתנגד להורדה, לא היה בי כבר כוח ל"גבורה". יותר מכל רציתי להרגיש קרקע מתחת לרגליים.

הגענו למחנה צבאי מגודר בגדר תיל דוקרני ב"אמסתאו" שבין ליבק להמבורג. היו עוד ימי ספטמבר החמים, ואורי יכול היה שוב להתרוצץ חופשי בשטח המחנה. אני פניתי למפקדה בבקשה לאפשר לי לנסוע לרופא שיניים והם נענו. בלווי של שני חיילים נסעתי בג'יפ צבאי להמבורג, מצאתי מרפאת שיניים ולמזלי גם רופא טוב עם הרבה אמפטיה, בפרט כשסיפרתי לו את סיבת הפסקת הטיפול. הוא גם לא רצה לקבל תשלום ואז עלה בראשי רעיון לנצל את ההזדמנות לקנות כמה מצרכי מזון בשביל הילד. אמרתי לרופא במה העניין והוא הראה לי יציאה מהחצר האחורית. קניתי את המצרכים וגם סיר לבישול (בסיר הזה אני משתמשת עד עכשיו) וחזרתי למרפאה, כששני החיילים שעמדו בחוץ, היו כבר חיוורים ומבוהלים, שמא ברחתי להם.

בינתיים התחילו ימי הסתיו להתקדר, והמבנים במחנה נמצאו לא מתאימים למשפחות. הועברנו למחנה "זנגורדן" ליד העיר ליבק. לשם הגיעה גם שליחה מהארץ בשם סגולה כהן, שהייתה עמנו עד לעזיבתנו את המחנה בדרך לעליה. ב 29 לנובמבר 1947 ,בחצות, הגיעה אלינו הידיעה על ההצבעה באו"ם ואז כולנו יצאנו אל החצר המרכזית והתחלנו לרקוד ולשיר. ההתרגשות והשמחה היו כה גדולים שקשה לתאר אותם.

שוב התחילה התארגנות לקראת עליה וכיון שבארץ עדיין שלטו האנגלים, היינו אמורים לצאת לדרך גם הפעם באופן בלתי חוקי, אולם בקבוצות קטנות ובדרכונים מזויפים. ראובן שידע עברית, קיבל דרכון על שם אבשלום אלברטון מעין-חרוד ואני כתיירת שוודית בשם מרים טרייסטר. הילד לא היה רשום אצל אף אחד משנינו וזה גרם לי לא מעט דפיקות לב בביקורת הדרכונים במיוחד בחיפה כשעלו על האוניה אנשי משטרת הגבולות, כולם ערבים, ענקים חמורי סבר. אבל איכשהו זה עבר בשלום.

הקדמתי כאן את המאוחר, אך הדברים לא התרחשו כל כך חלק:

אחרי שיצאנו במשאית בלילה מהמחנה בכוון הגבול הצרפתי, במחצית השנייה של דצמבר, אורי קיבל חום גבוה. כשהגענו לעיר "נוי אולם" שבה היה משרד של הסוכנות היהודית, קבלתי הפניה לרופא שקבע שהילד חולה בחצבת, ואסר עלינו להמשיך במסע. קיבלנו דיור זמני ומזון, ואחרי כחודש, כשהילד הבריא לחלוטין הצטרפנו כבר לקבוצה אחרת ממרסי, ומשם עלינו

על אונית הנוסעים הצרפתית "פרובידנס", שהייתה בעינינו, להפתעתנו הנעימה, מפוארת מאד. האוניה עשתה תחנת ביניים באלכסנדריה, כשרק התיירים הלא יהודים הורשו לרדת לרציף הנמל. אנחנו הסתכלנו מהסיפון, ובזיכרוני נחרט במיוחד מראה פועלי הנמל הקטנים והרזים, הסוחבים על גבם סלי גומי שחורים מלאי פחם, ועל ידם השוטרים החסונים. היה לי קשה לתפוס שאלה ואלה שייכים לאותו עם.

ב-15 לפברואר 1948 ,הגענו לנמל חיפה. למרות הקשיים האובייקטיביים הרבים שלא אמנה אותם כאן, הייתה לי

הרגשה נפלאה של להיות בבית. וכשיצאתי עם שקיעת החמה החוצה, ונשמתי אויר ספוג ריחות של פרחי הדר, רציתי לזעוק מרוב אושר. אויר ספוג בריחות של פרחי הדר, רציתי לזעוק מרוב אושר.

אודות

 

"הגיע הזמן" - עברית