סיפורו של מעפיל

 

שמי אליעזר רימון (צוקרמן). נולדתי בפולניה בעיירה טרנוגרוד, לפני מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה חיינו מספר חדשים תחת כיבוש גרמני ואחר כך ברחנו ללבוב שסופחה ע"י הרוסים לאוקראינה. בקיץ 1940 החליטו הרוסים שהפליטים מפולניה הם אלמנט לא אמין. בתקופת סטלין זו הייתה סיבה מספקת בכדי להגלות אותנו ליערות בעומק רוסיה שם עסקו המגורשים בכריתת עצים ביערות של האיזור.

לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני 1941הפסקנו להיות אויבי העם, הפכנו לבני  ברית והורשינו לעזוב את מחנות העבודה . את שארית המלחמה עברה המשפחה בעיר קוזמודמיאנסק, על גדות הוולגה. בתום המלחמה במרס 1946 הורשינו לחזר לפולניה. באותו זמן כבר ידענו על השואה  בפולניה וכי כל משפחתנו שנשארה שם הושמדה ולא נותר שריד ממנה. היה ברור שאי אפשר לחזור לעיירה שלנו ולכן נסענו לעיר וולבז'יך בשלזיה התחתונה שסופחה מחדש מגרמניה לפולניה. אך הנחלה והמנוחה  עדיין הייתה מאיתנו והלאה. ביולי 1946 התרחש הפוגרום בקיילצה והיה ברור שאין ליהודים מה לחפש במדינה ארורה זו. הורי רשמו אותי להכשרה של הפועל המזרחי, בה הייתה גם קבוצה קטנה של ילדים. בזה התחלתי למעשה את תהליך העלייה לארץ.

כבר מהיום הראשון הוברר לנו שמטרת ההכשרה כשמה כן היא - להכשיר אותנו לעלייה לארץ. באוגוסט 1946 אורגנה קבוצת ילדים כדי להבריח את הגבול לצ'כיה ולהמשיך משם לגרמניה. בדרך התווספו אלינו קבוצות ילדים נוספות. הגענו לעיירה לינדנפלס באודנוואלד שבגרמניה. הייתה זו עיירת נופש עם הרבה פנסיונים ובתי מלון. השלטונות האמריקאיים החרימו את שלושת המלונות הגדולים ביותר והפכו אותם לבתי ילדים עבור הילדים שברחו מפולניה והשתייכו לתנועות הנוער הציוניות של דרור, השומר הצעיר ובני עקיבא. אנחנו, בית הילדים של בני עקיבא, שוכנו במלון הסישס האוס, שבעבר היה שייך לקצין ב-ס.ס.

אני ארחיב קצת על לינדנפלס כי כאן התחילה הכנתנו המעשית לקראת ההעפלה. כאן עוצבה הרוח של הקרבה ודבקות במטרה , שכה אפיינה את מעפילי אקסודוס . הדבר נעשה ע"י צוות מורים ומדריכים מסורים שחינכו ולימדו אותנו להיות יהודים וציונים..

בראש בית הילדים עמד מר פסח מלינק וכמנהל בית הספר שימש מר גרעיניץ (הספרי), אביו של הבמאי שמואל הספרי. נציגת אונרא - ששימשה גם כנציגת היישוב היהודי בארץ הייתה הסופרת אנדה פינקרפלד אמיר. זו הייתה קבוצה טיפוסית של ילדים ששרדו את השואה. הם התקבצו ממקומות שונים - ממחנות ההשמדה, מיערות, ממקומות מסתור אצל משפחות פולניות ובמנזרים ומרוסיה. חלקם היו יתומים ולחלקם היו הורים שנשארו בפולניה. דבר אחד היה משותף לרובם - היה להם מושג קלוש בלבד על יהדות וציונות. בתקופה זו למדנו עברית, יהדות ובעיקר ציונות. ואני מתכוון לציונות אמיתית לא לציונות  במרכאות. לאחר מספר חדשים של חינוך מסוג זה היה ברור לכולנו שאנחנו מחויבים טוטלית לעליה לארץ בכל דרך ובכל מחיר.

וכך הגענו לקיץ 1947 והתחלנו להתכונן לעליה ב'. בסוף מאי התחילו להסתובב שמועות על עזיבה קרובה של המקום. בגלל החשש שהדבר ייודע לאנגלים נעשה הכל בחשאיות רבה מבלי שנמסרו לנו פרטים כלשהם על העומד להתרחש בקרוב. באחד הימים במחצית יוני קיבלנו הודעה שבית הילדים עומד להסגר וכל הנמצאים יוצאים הלילה למחנה של שארית הפליטה בעיר  ULM ומשם נמשיך לארץ. באותו לילה ארזנו את חפצינו ויצאנו במשאיות  לכיוון אולם.לצוות הגרמני סיפרנו שאנחנו יוצאים לכנס ארצי של בני עקיבא ונחזור כעבור שבוע.

אחרי מספר ימים במחנה אולם שוב עלינו על משאיות והגענו לאחר יממה לוילה אלי בדרום צרפת. לאחר כשבועיים שוב עלינו על המשאיות ונסענו לנמל סט שם ראינו לראשונה את הספינה ועלינו עליה. לא אלאה אתכם בסיפורים על עצם ההפלגה עד הגיענו לחופי חיפה. הסיפורים ידועים ומוכרים ומופיעים בעשרות אתרי אינטרנט. גם על ההפלגה מחיפה באניות הגירוש אין הרבה מה לחדש. התנאים היו בלתי נסבלים - חום אימים באולמות ששהיינו, צפיפות נוראית, תנאים סניטריים ירודים ביותר. את כל זה הכינו לנו האנגלים על מנת לשבור את רוחנו. למרות זאת המעפילים ידעו להתארגן ולקיים שיגרת חיים סבירה. היו חיי תרבות מעניינים. היה איתנו המשורר האידי יצחק פרלוב, שכתב את ההמנון של האקסודוס ושאישתו הזמרת והקומפוזיטורית לולה פולמן הלחינה את המנגינה. הופעת הבכורה העולמית בביצועה של לולה התקיימה באחד הערבים כאשר כבימה משמשות המדרגות המובילות מהאולם אל הסיפון.

והיתה גם מנהיגות אמיתית שעיצבה את רוחם של האנשים. מצד אחד היו אלה אנשי ההגנה והפלי"מ שפעלו בהסתר ומצד שני מנהיגות גלויה ואוטנטית של המעפילים עצמם.

באניה שלו (ראנימד פארק) היה מרדכי רוזמן שלקח על עצמו את התפקיד להכין ,יחד עם אנשי ההגנה, את המעפילים לקראת המאבקים הבאים. ואכן, כאשר הגענו לפורט דה בוק בודדים בלבד הסכימו לקבל את ההצעה הצרפתית הנדיבה לרדת לחוף ולקבל אזרחות צרפתית. יתר המעפילים השיבו על ההצעה בשירת התקווה אדירה והעדיפו להשאר בתנאים הנוראיים של אניית הגירוש, ולא לוותר על השאיפה להגיע לארץ. זה היה נושא שאיננו נתון לדיון, שאין לגביו פשרות ואין גבול למחיר שהדבר עלול לדרוש.

הירידה בכוח בהמבורג והשהייה במחנות על אדמת גרמניה הייתה סאגה בפני עצמה שגם עליה נכתב לא מעט.  

אחזור לסיפור האישי שלי. בזמן שהייתי עסוק בהכנות לעליה  ובהפלגה באקסודוס ובאניות הגירוש הגיעו הורי מפולניה למחנה של שארית הפליטה באנסבך, בגרמניה. הורי לא הסכימו שניפרד יותר ולכן הצטרפתי אליהם ויחד עלינו ארצה בנובמבר 1948. הקליטה בארץ לא הייתה קלה, אך לא התלוננו. עבדנו קשה והצלחנו להתערות בארץ.

 ב-1951 התגייסתי לצה"ל ושירתתי בו עם הפסקות קטנות עד 1979. מלאתי שורה של תפקידי מודיעין מאתגרים, אך שני תפקידים השאירו עלי רושם  מיוחד . אחד היה סגן נספח צה"ל בוואשינגטון בעת ולאחר מלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו תרמתי את חלקי להידוק שיתוף הפעולה המודיעיני בין צה"ל לצבא ארה"ב - שיתוף פעולה שרק התחזק עם הזמן.

התפקיד השני היה חבר במשלחת הצבאית לשיחות השלום בקהיר שבראשה עמד שר הביטחון דאז האלוף (מיל) עזר וייצמן. במסגרת זו שהייתי בקהיר במשך כחצי שנה כראש הצוות הצבאי הישראלי הקבוע במצריים.

לאחר השחרור מצה"ל עבדתי כראש מינהל שיווק בתעשייה האווירית, לאחר מכן כמנכ"ל חברת דאבל קונטקט שעסקה בסחר וניהול פרויקטים בחבר העמים אחר התפרקות ברית המועצות ובהמשך כמנכ"ל חברת צמיחה הבורסאית.

בין לבין התחתנתי והקמנו - אשתי נדין ואנוכי משפחה לתפארת. כיום יש לנו בן ובת מוצלחים ונכדה חיילת. חסרים לנו שני דברים - בריאות טובה והציונות הטובה והישנה של פעם -ציונות ללא מירכאות שלדאבוני כמעט ונעלמה לחלוטין מנוף ארצנו.

ילדי לינדנפלס במצעד בעיירה

ילדי לינדנפלס במצעד בעיירה - נושא הדגל הוא אליעזר רימון

שיחת חולין בהפסקה בדיונים הרשמיים.

בתמונה משמאל לימין - ראש אג"ת האלוף אברשה תמיר, רמ"ח תכנון איסטרטגי אל"מ אליעזר רימון, ראש אגף התכנון המצרי ג'נרל מגדוב והרמטכ"ל המצרי ג'נרל פהמי.