מיכה פֶּרי (13 בדצמבר 1923, ה' בטבת תרפ"ד – 11 ביוני 1998, י"ז בסיוון תשנ"ח) היה מלוחמי ההגנה והפלי"ם, וממפקדי הפלמ"ח בחטיבת הראל ובחטיבת הנגב במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1950 השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן ופנה ללימודי הנדסה. בתום לימודיו עבד כמהנדס בניין, כצלם, ועמד שנים רבות בראש אגודת דור הפלמ"ח.
מיכאל (מיכה) פרלסון נולד ב-1923 בירושלים למאשה (לבית נתנסון) ולאליעזר פרלסון, וגדל בתל אביב. אביו היה מראשי "החלוץ" ומפא"י, ניהל את קופת חולים כללית וכיהן כסגן ראש עיריית תל אביב. מיכה פרי למד בבית חינוך לילדי העובדים ובגימנסיה הרצליה. בצעירותו הצטרף לתנועת הנוער המחנות העולים, ועבר במסגרת הכשרה צעירה לקבוצת גבע, שם עבד כשומר שדות.
כנער הצטרף פרי להגנה, ובשנת 1942 התגייס לפלמ"ח, שם שימש כמפקד מחלקה וכאחראי על תחומי האימון הגופני וקרב פנים אל פנים.
בשנת 1946 התנדב לפלי"ם, והשתתף במבצע שחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית. הוא פיקד על קורס מפקדי סירות מס' 7 של הפלי"ם, ואחר כך יצא, בשמו המחתרתי "גד", בשליחות המוסד לעלייה ב' לארגון ההעפלה מאירופה.
הפיקוד על המעפילים באניית המעפילים יציאת אירופה תש"ז - EXODUS-1947
ובאניית הגירוש אמפייר רייוול - Empire Rival
על אניית המעפילים יציאת אירופה תש"ז - EXODUS-1947, מיכה (גד) היה סגנו של יוסי הראל (אמנון) מתוקף תפקידו הוא היה מפקד המעפילים ואחראי על הסדר והביטחון באנייה. במסגרת ההכנות ל"עימות" עם הבריטים הוטל על מיכה להכין את המעפילים, במסגרת תפקידו, כאחראי על הביטחון וכבעל הכשרה צבאית שקבל בפלמ"ח. מיכה פקד על קבוצות המעפילים ומנהיגיהם להגן על גזרות שונות באנייה ובהתאם לכך על כל קבוצה היה להכין את אמצעי ההתגוננות שלה. לעצמו לקח את ההגנה על גשר הפיקוד ותא ההגה מתוך ההנחה שאזור זה יהיה מוקד העימות ושעליו ישקיעו הבריטים את מירב המאמצים כדי להשתלט על האנייה.
מיכה שעמד במוקד הקרב אמר "אנחנו עשינו את המקסימום שחשבנו שניתן בכלל לעשות. אנחנו היינו אנייה שלחמה עד המקסימום. אי אפשר יותר מזה. בלי נשק ביד אי אפשר יותר מזה."
כחלק מההכנות לאפשרות שהבריטים ישתלטו על אניית המעפילים נתקבלה הוראה מהארץ, שלפחות אחד מאנשי ההגנה ימשיך ללוות את המעפילים למחנה המעצר בקפריסין. כדבר מובן מאליו, מיכה לקח על עצמו ללוות את המעפילים. אליו הצטרפו עוד כ- 25 מאנשי הצוות היהודי אמריקאי וסימה שמוקלר אחות האקסודוס, מסיבותיה שלה. מיד כשמיכה עלה לאניית הגירוש אמפייר רייוול הוא לקח את פיקוד על המעפילים בשם ההגנה וחל לנהל חיי שיגרה, לימודים ואירועי תרבות על מנת לשמור על מורל גבוהה ואחדות, בקרב המעפילים. מאידך הוא היה צריך להסוות ולהתמזג בין המעפילים כדי שהבריטים לא יעצרו אותו. על כך סיפרו המעפילות זהבה דוידוביץ ולאה ברגמן, מקבוצת הנוער ההונגרית "ברזל" מדרור הבונים, שהגיעה לאנייה מסטרויט, לדניאל לוי מצוות מורשת האקסודוס. מספרת לאה: "מיכה היה האלוהים שלנו, הוא לימד אותנו לשיר את כל השירים, קרב פנים אל פנים (קפא"פ), ג'ודו ומה לא ...". על כך מוסיפה זהבה: "אנחנו עזרנו לבנות למיכה את התחפושת כדי שיראה כאיש זקן ג'ינג'י וצולע. לא ניתן היה להכיר אותו". בהמשך קבוצת נוער זו הגנה עליו במחנה המעצר אם שטאו - AmStau ועזרה לו לברוח ממנו בבא העת.
בטרם שאניות הגירוש הגיעו לנמל פורט דה בוק - Port-de-Bouc, מיכה פרי ניסה להעביר ליתר אניות הגירוש את המסר "שלא לרדת בשום נמל מלבד חיפה. ניסיון זה נכשל. גם בהגנה ובמוסד לעלייה ב' חשבו כמהו. על כן הם שלחו סירות ממותקנות עם רמקולים שחגו סביב אניות הגירוש תוך כדי כריזה שלא לרדת. בהמשך נוצר למיכה קשר עם החוף באמצעות משלוחי המזון שהגיעו מדי יום לאנייה בכמויות גדולות, אנשי ההגנה התגנבו לאניות הגירוש ובאמצעות פתקים שהורדו לסירות מתגנבות בקופסאות ששולשלו מאזור השירותים באנייה. עם משלוחי המזון נשלחו למיכה אמצעים ליצירת פצצה להטבעת אניית הגירוש אמפייר רייוול. (לקריאת הדו"ח שמיכה כתב בשנת 1966 בנושא הפצצה הקישו כאן). נעשו 2 ניסיון להפעיל את הפצצה אך הן ניכשלו. בפעם הראשונה בנמל ג'יברלטר ופעם השנייה בנמל המבורג. בהמבורג הבריטים מצאו את הפצצה לפני שהתפוצצה, נטרלו חלק ממנה והורידו אותה לחוף. מאחר והמרעום השני שמיכה התקין בפצצה, לא נמצא בנטרול הראשוני, הפצצה התפוצצה ברציף והרסה את אחד ממשרדי יחידת החבלה ללא אבדות בנפש.
מחנה המעצר אם שטאו - AmStau
המעפילים שהיו על אניית הגירוש אמפייר רייוול ירדו בנמל המבורג ללא התנגדות, לשביעות רצונם של הבריטים על פי פקודתו של מיכה פרי. על כן הם הובלו למחנה נח יותר ממחנה פפנדורף, אל מחנה אם שטאו. הבריטים הובילו את המעפילים מהמבורג ברכבות משא עד לתחנת הרכבת ליבק-קוקניץ ומשם במשאיות למחנה אם שטאו. ב־ 8 בספטמבר 1947, הובאו ונכלאו 1484 מעפילי האקסודוס במחנה אם שטאו. אף על פי שעל פי בדיקות הצבא הבריטי המחנה היה מותאם רק ל־1,000 בני אדם. רוב המעפילים, נשארו במחנה עד ה־ 2 נובמבר 1947. רובם היו צעירים ובני נוער יוצאי הונגריה, צפון אפריקה ופולין.
במחנה אם שטאו, התלכדו המעפילים סביב אנשי ההגנה מיכה פרי, סימה שמוקלר, יוז'ק לימון ואלחנן ונחוצקר (ישי) (שעלו לאמפייר רייוול בפורט דה בוק). מיכה פרי ואלחנן ונחוצקר, אנשי ההגנה היו בעלי אוריינטציה מפא"יניקית בעיניהם כל מי שלא מסכים אתם, הוא מפורר את אחדות המחנה. למעשה במחנה אם שטאו נמשך הפיקוד הארץ ישראלי על המעפילים כפי שהיה על האקסודוס ובאניית הגירוש אמפייר רייוול. לעומת זאת במחנה פופנדורף המעפילים הנהיגו את עצמם. בסופו של דבר מיכה פרי ארגן ועד פעולה/ מזכירות המייצגת את כל המפלגות מהן הגיעו המעפילים למחנה. מזכירות אם שטאו שתפה פעולה עם מזכירות המעפילים שהקים מרדכי רוזמן במחנה פופנדורף. שתי המזכירויות הנפיקו במשותף את תעודות המעפילים בהן היו רק תמונת דרכון מאולתרת, מספור וציון שהמעפילים גורשו בכוח לגרמניה מנמל חיפה.
מיכה פרי ואנשי ההגנה דאגו לארגן את חיי המעפילים במחנה לחיים כמו בקיבוץ תוך כדי חלוקה שוויונית של המצרכים שנתקבלו מהג'ויינט ומיתר ארגוני הסיוע. במחנה הוקם מטבח משותף לבישול ארוחות צהריים שנוהל על ידי שף גרמני ו־3 עוזרות. ממחסן המחנה נתנו הקצבות פרטניות של מצרכים להכנת ארוחות הערב והבוקר בצריפים. הילדים קיבלו ארוחת 10 מיוחדת במסגרת כיתות לימוד שאורגנו במחנה. הם ובני הנוער היו עסוקים ברוב שעות היום. הם עסקו בלימוד עברית בעיקר, כתיבת העיתון "בדרך", בספורט, אמוני שדאות, קרב מגע וקפא"פ, קונצרטים, הרצאות ובאספות פוליטיות.
בתוך קבוצות הנוער התארגנו קבוצות נערים ונערות שתפקידם היה לאבטח את אנשי ההגנה, מפני הבריטים. הם הכינו עבורם מקומות מסתור ותעלות בריחה מתחת לצריפי המחנה ואבטחו את מקומות המסתור במשמרות.
החל מאמצע חודש ספטמבר 1947 הנהגת המחנה בראשות מיכה פרי וסימה שמוקלר ארגנו סרטיפיקטים מזויפים למעפילים ושלחו אותם בקבוצות קטנות למינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי על מנת שימשיכו משם בעליה ד' לארץ ישראל.
לקראת אמצע אוקטובר 1947 אנשי ההגנה החלו לעזוב את המחנה כדי לצאת למשימות נוספות שנועדו להם במסגרת העפלה והמוסד לעלייה ב'. הראשונים שעזבו אלחנן ונחוצקר ויוזק לימון והאחרונים עזבו מיכה פרי וסימה שמוקלר. בדצמבר 1947 מיכה פרי הגיע לרומניה כדי ללוות את מעפילי אניית המעפילים עצמאות, שנתפסה על ידי הבריטים ונשלחה ישירות לקפריסין מבלי להגיע לחופי הארץ.
מלחמת העצמאות
עם פרוץ מלחמת העצמאות מיכה חזר מקפריסין לארץ, והוכשר בקורס מזורז שאורגן על ידי יצחק שדה כמפקד בגדוד שריון. הוא מונה למפקד פלוגת המשוריינים של הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שהוצב בקריית ענבים. בתקופה זו היה פרי בין פורצי דרך בורמה, השתתף בקרבות בדרך לירושלים ובעיר עצמה, ונפצע מרסיסים בבאב אל ואד.
במבצע עובדה – לקראת סיום מלחמת העצמאות – היה פרי בחפ"ק מפקד חטיבת הנגב והגיע למשטרת אום רשרש, שננטשה על ידי הלגיון הירדני. פרי הנציח במצלמתו את התמונה האיקונית של הנפת דגל הדיו על ידי אברהם אדן (ברן). (צילום דגל הדיו על פי מיכה פרי לקריאה הקישו כאן).
לאחר סיום המלחמה מיכה פיקד על יחידת הסיור 17. בשנת 1950 השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן ופנה ללימודי הנדסה. בתום לימודיו עבד כמהנדס בניין, כצלם, ועמד שנים רבות בראש אגודת דור הפלמ"ח.
לעיון בספר לזכרו של מיכה פרי שהפיקה ביתו תמי הקישו על גבי כריכת הספר או כ א ן
תמי פורת ביתו של מיכה פרי, ספרה אודות אביה באירוע שנקרא "מקזבלנקה להמבורג" שהתקיים בבית הפלמ"ח ביוזמת צוות מורשת מעפילי האקסודוס ו"הקבוצה הצרפתית" ממעפילי צפון אפריקה. לצפייה הקישו כאן
לקריאת דבריה הקישו כאן או על הצילום
גם טוטי פרי הביאה לדפוס דברים אודות מיכה, שהתפרסמו באתר הפלי"ם
לקריאת דבריה הקישו כאן
מקבץ צילומים