Mlynek - משפחת מלינק מנור אברהם

משפחת מינה ופסח מלינק

הוכן ע"י דר' אברהם מנור (מלינק)

​

מינה, בת גנשה ברכה לבית סֶמְפּ (Semp) ויעקב אלתר מגנושבר (Magnuszewer), נולדה ברוז'אן על נהר נרב, פולין.

פסח, בן חוה לבית זיסרמן (Zyserman) ומשה אליהו מלינק (Mlynek) נולד בוישוגרוד, פולין. אבותיו של פסח היגרו מפולין ללונדון, אנגליה, באמצע המאה ה – 19. האב, משה אליהו, הגיע לפולין לשאת אישה אך נלכד בפולין עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולא הספיק לחזור עם משפחתו הצעירה לאנגליה ונפטר בפולין לפני תום המלחמה כשהוא מותיר אחריו אלמנה עם בת ובן.

מינה ופסח נפגשו בהכשרה חלוצית של תנועת הפועל המזרחי, התאהבו והתחתנו ברוז'אן. נולדו להם שני בנים: משה ב-1934 ואברהם ב-1939. ערב עלייתם ארצה פרצה מלחמת העולם השנייה.

מיד עם פרוץ המלחמה פסח גויס לצבא הפולני ותוך זמן קצר נפל בשבי הגרמני. רוז'אן נשרפה כליל מהפצצות הגרמנים ומינה עם ילדיה והוריה ברחו יחד עם יתר יהודי העיר למקוב. ממקוב מינה הצליחה לברוח עם ילדיה משה ואברהם לצד הרוסי. פסח, למרבה המזל, נכלל בחילופי שבויים בין רוסיה וגרמניה וכך הוא הצליח למצוא את משפחתו בביאליסטוק. מינה, תוך סיכון נפשות גנבה את הגבול חזרה לפולין כדי להביא את הוריה אבל בגלל מחלתה של סבתי היא נאלצה לחזור בלעדיהם (וזאת הייתה פעם אחרונה שהיא ראתה אותם. סבתא ברכה מתה בגטו מקוב. סבא יעקב נרצח בטרבלינקה). אבל היא לקחה מהם את אחיינה בן השש שכבר היה יתום (בן דודי, יצחק מגנושבר, לימים יצחק מגן) והבריחה את הגבול חזרה לברית המועצות. יצחק עבר אתנו את כל תקופת המלחמה, ועלה אתנו ארצה באקסודוס.

המשפחה גורשה לסיביר (לרפובליקה בשם קומי) למחנה עבודה, ושוחררה כשפסח מונה לקצין סעד קונסולרי של ממשלת פולין הגולה בלונדון בראשות גנרל סיקורסקי. עם התקדמות החזית לעבר גרמניה המשפחה עברה למחוז וורונייז' ברוסיה. מיד עם סיום המלחמה המשפחה חזרה לפולין ובסוף המסע המפרך, כשנודעו ממדי השואה, התמקמה בעיר וורוצלב שבשלזיה - פולין, כתחנת מעבר לקראת העלייה לארץ ישראל. כאן מן הראוי לציין כי למשפחתנו היו אישורי הגירה לאנגליה שכן משפחתו של פסח חיה באנגליה ואביו היה אזרח בריטי. אבל פסח ומינה מלינק היו ציונים בלב ונפש והעדיפו לעבור את מסלול הייסורים בדרך לארץ ישראל ולא היו מוכנים לשמוע על החלפת גלות אחת בגלות אחרת.

פסח חבר לקבוצת פעילי בריחה ועסק בחילוץ ילדים יהודים ממנזרים וממשפחות קתוליות. זה היה עיסוק מסוכן ובאחד הימים חיינו כמעט התרסקו לרסיסים כשהודיעו לנו בטעות כי הוא נרצח על יד כנופיה פולנית ונזרק מהרכבת. רק כעבור 3 ימים התברר כי הנרצח היה עמית שלו, פעיל בריחה בשם חיים מיידניק הי"ד. אבא לא ידע לומר אם זה היה שמו האמתי או כינוי שדבק בו אחרי המלחמה.

הילדים, בגילים שונים, כולל ילדים שעברו את המלחמה בברית המועצות, קובצו למוסד של בני עקיבא בעיר ריכבך (רייכנבך) שבשלזיה - פולין. כשמספר הילדים עבר את המאה פסח מונה למנהל המוסד ובעקבות זה המשפחה עברה לריכבך ומינה הייתה למדריכה ומורה לעברית.

בשנת 1946 מחצית המוסד ("קיבוץ"), ובתוכם גם יצחק משה ואנוכי (אברהם), בראשותה של מינה, יצא בדרכו לגרמניה. הנסיעה ברכבות נמשכה כשבועיים, ובסופו של דבר הקבוצה הגיעה לעיירה גרמנית בשם לינדנפלס באזור הכיבוש האמריקני והתמקמה בבית הארחה בשם הסישס האוז ,(Hessiches Haus) אחד מתוך שלושה שהופקעו על-ידי הממשל האמריקני לטובת מוסדות לילדים עקורים. פסח היה אמור להגיע עם יתר הילדים תוך שבועיים-שלושה אך הם חברו אלינו רק כעבור כחודשיים-שלושה כי בינתיים אסרו השלטונות הפולנים על המשך ההגירה והקבוצה נאלצה לעשות את דרכה ברגל בהרים ולהבריח את הגבול לצ'כוסולובקיה ומשם לגרמניה.

עיקר דאגתם של מינה ופסח הייתה רווחתם של הילדים והשבתם לחיים נורמליים, פיסית ונפשית כאחד, הקניית השכלה וחינוך ציוני לאהבת ארץ ישראל. מסיבה זאת, אנחנו הילדים, לא גרנו כמשפחה עם ההורים אלא גרנו עם כל הילדים בחדרים משותפים בהתאם לגיל, אכלנו עם כל הילדים, למדנו עם כל הילדים וכל זה כדי שחלילה לא ייווצר מעמד של ילדים יתומים מול מעמד של ילדים שמזלם שפר עליהם. ברגישותם הרבה מינה ופסח הסבירו לנו את חשיבות הנושא וזכו מאתנו להבנה מליאה ולשיתוף פעולה למרות גילנו הצעיר. כנראה שבמצבים מסוימים מתבגרים יותר מהר.                                             

בחודש יוני 1947, ארזו כל ילדי המוסד ורוב הצוות תרמילים אישיים ובאישון לילה העמסנו על שיירת משאיות ויצאנו בדרך לצרפת וממנה לארץ ישראל. על מסע התלאות עד האקסודוס ועליה כבר סופר רבות. הזיכרון שנצרב בי יותר מהאחרים היה ליל הקרב בין האקסודוס והמשחתות הבריטיות שכן ישבתי על ערימת תרמילים שהיו צמודים לדופן הספינה עם מטפחת ספוגה במים על פניי כהגנה נגד גז מדמיע. משחתת בריטית נגחה בדופן ושברה אותו והתרמילים עליהם ישבתי החלו ליפול למים. אחי משה שישב על הדרגש מולי צרח באימה "אברהמ'לה נופל לים". מדריך מהמוסד, ראובן (רובין) רוזנברג, שישב ליד התעשת ראשון, תפס אותי ברגליי והניף אותי פנימה והטיל אותי על הדרגש. התרמיל האישי שלי שרד גם הוא אך חפציי נותרו ספוגים בשמן המכונות של הספינה שנזל מתוך הצינורות הסדוקים מחבטת המשחתת. בנמל חיפה, מבעד לחלון הספינה, הבטתי בעיניים כלות בכרמל.

העבירו אותנו לספינת הגרוש "אמפייר רייוול". הכניסו אותנו לכלוב מוקף גדרות תיל והורידו אותנו לבטן הספינה לתוך מחסן ריק לחלוטין. למחסן היו רק רצפה, קירות ותקרה מברזל. בתקרה היו סורגים שהחדירו מעט אוויר ואור.  אבא פרש מעין שמיכה על הרצפה כדי לשבת. הצפיפות במחסן הייתה איומה אבל אבא אמר שזה לא נורא. בסך הכול מדובר במספר שעות עד שנגיע לקפריסין. ההמשך ידוע.

התנאים בספינה היו מחרידים. צפיפות נוראה, חום בלתי נסבל ותנאי סניטציה בלתי אפשריים. למרות זאת, ברגע שהתחוור שפנינו לא לקפריסין, התארגנו קבוצות הוראה לילדים ואני זוכר אפילו מופע התעמלות בבטן הספינה שאורגן על-ידי מורה לספורט וקבוצת נערות ונערים שבאו מהונגריה. מפעם לפעם עלינו, הילדים, להתאוורר על הסיפון ועשינו מאמצים שונים להתגרות בחיילים הבריטיים מבעד לגדרות. לזכותם ייאמר שהם לא הגיבו ואפילו ניסו לכבד אותנו בסוכריות ושוקולד והם נראו נבוכים כשסירבנו בבוז לקבל אותם. המעפילים לא נשברו מהתנאים המחרידים ואחרי כחודשיים של הפלגה הגענו להמבורג.

מהמבורג לקחו אותנו למחנה אם-סטאו.

אינני יודע מתי ואיך פסח הצליח להשיג מכשיר רדיו קטן תוצרת "פיליפס". בכ"ט בנובמבר 1947 הצטופפו הרבה אנשים סביב מכשיר הרדיו הקטן בצריף ואי-אפשר לשכוח את פרץ השמחה כשכולם מחבקים את כולם וכולם פרצו החוצה עם מעגלי הורה.

באחד הימים אבא חזר מפגישה עם איש ההגנה (אני חושב שזה היה "גד", מיכה פרי) אסף אותנו וסיפר בחשאיות שאנחנו נוסעים לארץ ישראל, הפעם על-מנת שלא לחזור. ואכן, בתחילת פברואר 1948 חמקנו מהמחנה. עשינו את כל הדרך למרסיי עם דרכונים מזויפים. במרסיי עלינו על ספינה יוונית שבהשוואה לאקסודוס נראתה לנו כספינת תענוגות. אחרי מספר ימי שייט עם עגינות בסלוניקי ובאלכסנדריה נכנסנו שוב לנמל חיפה בתאריך 3.3.1948. הקושי היחיד לכל אורך הדרך היה הכורח להימנע מלקרוא לאבא "אבא" שכן לאבא היה דרכון עם השם "עזריאל איצקוביץ" ואילו לאימא היה דרכון תחת השם "סימונה באומץ" ואנחנו היינו ילדיה אבל לא ילדיו של אבא. עכ"פ עברנו את המבחן בהצלחה וירדנו לרציף בשלום. ביציאה מהנמל העלו אותנו על אוטובוס משוריין עד זיכרון יעקב ומשם המשכנו באוטובוס רגיל של אגד לתל אביב. כאן גילינו את אחיו הגדול של יצחק (אברהם מגן) ששרד גם הוא והגיע ארצה עם ילדי טהרן.

ב-14 במאי 1948, יום שישי, בשעה 4 אחה"צ הצטופפה המשפחה בצריף הקטן בתל אביב, סביב אותו רדיו "פיליפס" קטן, ושמענו את קולו של בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. פסח התגייס מיד להגנה ולחם במלחמת העצמאות.

המשפחה סוף-סוף הגיעה לארץ המיוחלת ולהתחלה חדשה.

ולסיום קטע אישי ושמח:

ללינדנפלס הגיע זוג רופאי שיניים, שהופנו לשם על-ידי שלטונות הכיבוש האמריקניים לצורך טיפול בילדי המוסדות, ברברה (בתיה) ורודולף (ראובן) פדור עם ביתם הקטנה בת השש סילביה (שכינוי החיבה שלה היה לושה). הילדים הגדולים יותר והנערים הציקו לי ולה וכינו אותנו "חתן וכלה". ברור שכתוצאה מכך לא שררה בינינו חיבה גדולה (בלשון המעטה...). כשיצאנו בדרכנו לאקסודוס, סילביה נשארה עם הוריה בגרמניה. מובן מאליו שהפרידה בין שני הילדים לא הייתה עצובה במיוחד. שנים מאוחר יותר, כשהיינו תלמידים בתיכון, יערית (שמה בישראל של סילביה) ואני נפגשנו בתל אביב בחתונה של בן דודי יצחק מגן (מגנושבר) ומאז איננו נפרדים יותר.

 

 

***

* מינה התמסרה בארץ לגידול וחינוך הילדים. נפטרה בשיבה טובה בפתח תקווה בשנת 1995.

* פסח עסק בניהול חברה עד צאתו לגמלאות. נפטר בשיבה טובה בפתח תקווה בשנת 1998.

* משה היה איש עסקים. התחתן ונולדו לו 2 בנות. נפטר בפתח תקווה בשנת 2008.

* איילת ליטמן נכדתו של אברהם מנור בשנת 2016 בהיותה תלמידה בכיתה ז' כתבה את המאמר "ארוכה הדרך לארץ ישראל" לקריאה הקישו כאן

* לקריאת החוברת שהופקה במלאת 30 שנה לעליית ילדי לינדנפלס ארצה - הקישו  כ א ן  או על גבי כריכת החוברת המצורפת.