Magen - Magnuszewer - יצחק מגן מגנושבר
כתבה שולה מינינברג (מגן ) - ביתו
יצחק מגן (מגנושבר ) –רוז'אן – פולין – 1932-1991
יצחק מגן (מגנושבר) נולד ב-1932, בעיר פולטוסק שבפולין סמוך לנהר נרב.
אביו שלמה היה בן גנשה ברכה לבית סֶמְפּ (Semp) ויעקב אלתר מגנושבר (Magnuszewer).
משפחתה של אמו מלכה (קון לפני נישואיה ) היתה מפולטוסק ומלכה נולדה וגדלה שם. לאביה היה מפעל גלידה בעיירה. היא ילדה לשלמה ארבעה בנים, אך סמוך ללידתו של אבי – יצחק – הבן הרביעי , נפטרה ואביו שלמה, שהיה צריך לטפל בארבעה בנים, התחתן עם רבקה, שלה היו שתי בנות.
את יצחק שלחו לסבא וסבתא בעיירה הסמוכה רוז'אן.
אבי תיעד את זכרונותיו מהעיירה רוז'אן, כשהיה בן 13(בן 6 בזמן האירועים ):
"אני נשארתי עם הסבא שלי בRozhan על גדות נהר ה- Narew. הפולנים אילצו אותנו לעבור לעיירה קטנה בשם Goworowo מרחק של כ-8 קילומטר.מ Rozhan. ביום שישי בלילה נכנסו הגרמנים ל-Goworowo. אנחנו בילינו את כל הלילה במרתף ללא שינה. למחרת בבוקר, בשעה חמש, הם כבר התחילו לירות לכיוון החלונות. העיר הייתה כולה מאוכלסת ביהודים, והגרמנים הורו לכל התושבים להתאסף בכיכר העיר, לעמוד בידיים מורמות וביצעו על גופינו חיפוש. אחר כך הם הבריחו אותנו לבית הכנסת, חסמו את הדלתות והחלונות בקרשים והציתו את בית הכנסת והעיר כולה. כל הבתים נשרפו. הם שפכו בנזין על בית הכנסת. כולנו היינו בתוכו: סבא וסבתא, הדודה שלי ושני ילדיה, ואפילו הסבתא רבא שלי. מי שלא חווה דבר כזה לא יכול לדמיין את זה. אנשים פשטו את הבגדים שלהם כדי לסיים עם זה מהר יותר. גם אני, התפשטתי. חשבתי שהבגדים שלי לא יעלו באש ולא רציתי שזה יימשך זמן רב. הזעקות היו נוראות. היינו דחוסים ודרכנו אחד על השני .
פתאום , מישהו הגיע על אופנוע ,קצין , אולי. הוא עצר ושאל על מה המהומה . הם אמרו לו שגרמנים נהרגו, וכי כל האנשים בעיר , אולי 1000 – צריכים להישרף על זה. הקצין הודיע שיש הוראות חדשות להריגת כל הילדים . לדבריו : " אנחנו צריכים להשמיד את כל היהודים בכל מקרה - אבל לא בדרך זו. אנחנו צריכים להרוג אותם אחד אחד" הם נתנו לנו לצאת מבית הכנסת בזמן שהעיר הייתה כל האש. אנחנו חצינו את העיירה ליער בצד השני של הנהר Narew. היה קר מאוד . היה לי רק החולצה כשיצאתי מבית הכנסת."
אחרי שניצלו משריפת בית הכנסת בגוברובו הם ברחו לעיירה בשם מאקוב Makow. גנשה מתה בגטו מאקוב ויעקב ניספה בטרבלינקה.
אביו של אבי – שלמה מגנושבר נרצח ברוז'אן.
דודתו של אבי - מינה (אחותו התאומה של שלמה) הצליחה להציל את אבי ולהבריחו לגבול הרוסי ביחד עם משפחתה – בעלה פסח מלינק ובניהם – אברהם ומשה שהיו צעירים מאבי.
על הבריחה לכיוון רוסיה אבי לא סיפר הרבה, מדי פעם ספר את חוויותיו כספור הרפתקאות ובריחה לארץ חדשה עם משפחתה של דודתו – מינה.
לאחר המלחמה חזרה המשפחה לפולין , כתחנת מעבר לפני העלייה לארץ ישראל . דודה מינה ובעלה הדוד פסח היו ציונים ולמרות העובדה שיכלו להגר לאנגליה (היו בידיהם אשרות הגירה לכל המשפחה), החליטו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל . פסח עסק בחילוץ ילדים יהודים ממנזרים וממשפחות קתוליות. הילדים, בגילאים שונים, קובצו למוסד של בני עקיבא בעיר ריכבך (רייכנבך) שבשלזיה. פסח מונה למנהל המוסד ומיניה הייתה למדריכה ומורה לעברית.
על קורותיו של אבי בדרכו לארץ שמעתי מעט מאוד, אבי לא נהג לדבר על תקופה זו – טרום עלייתו לארץ , אך היה גאה מאוד לספר לנו על עלייתו לארץ עם אוניית "אקסודוס" . לאורך כל השנים שמר על קשר טוב עם חבריו לקבוצת "ילדי לינדנפלס" – שם שניתן לקבוצת הילדים היתומים, שהגיעה בדרכה לארץ
לעיירה גרמנית בשם לינדנפלס (באיזור הכיבוש האמריקאי).
בתקופה בה שהו כקבוצה בעיירה זו פסח ומינה דאגו להשכלתם ולרווחתם של הילדים. הם חינכו לאהבת הארץ ובנו חיי קהילה ציונים.
אבי ספר מעט על השייט באונייה ועל כך שכאשר הגיעו לארץ נשלחו שוב לאדמת גרמניה.
כאשר הגיע סוף סוף לארץ ישראל , פגש את אחיו אברהם שעלה כיתום במסגרת עליית "ילדי טהרן " . אברהם נלחם במלחמת השחרור ונפצע ברגלו .
בארץ אבי הכיר את אמי שגם היא היתה ניצולת שואה וגרה עם הוריה המאמצים בסמיכות לפסח ומינה. כשהתחתן עם אמי – מרים , זכה להקים משפחה חדשה והתקבל באהבה על ידי משפחתה המורחבת של אמי.
בחתונתו לווה לחופה על יד פסח ולאורך כל השנים שמר על קשר טוב עם פסח ומינה , בניהם – אברהם ומשה ובני משפחותיהם .
גם אנו – שלושת ילדיו של יצחק – מלי, שולה וגיל זכינו לשהות ולבלות אצל דוד פסח ודודה מינה ובני הדודים של אבא- אברהם ומשה. כמובן שזכינו גם לבני דודים דור שני – הילדים של אברהם ומשה .
אבי היה רו"ח מצליח , לאחר שלמד ראיית חשבון בלימודי ערב. הוא עבד במשרד האוצר ובלשכת רואי חשבון ואחר כך פתח משרד פרטי מצליח.
היה פעיל במפגשים של "יוצאי אקסודוס" ושמר על קשר טוב עם חלקם .
בשנת 1991 נפטר ממחלה בהיותו בן 59 בלבד.
אודות
קובץ המקור