משפחת לוי - LOEWY 

הבריחה, העפלה והעליה ארצה  בין השנים 1944-1949

כפי שכתב אבא שלי ביומנו

 

 

לקרת נחיתת בנות הברית בדרום צרפת

איטליה הכריזה מלחמה על גרמניה ב-13 באוקטובר 1943 וכל אזור דרום צרפת, לחוף הים התיכון,  שהיה תחת שליטה איטלקית,  נתפס על ידי הגרמנים;  החל מצוד היהודים שם.    אבי ואמי היו מוסתרים [i]במלון בניצה. 

 

אבי נתפס על ידי הגרמנים ונשלח לאושוויץ                  

על אף כל אמצעי הזהירות והימנעות מיציאה לא הכרחית, ירד אבי לרחוב לקנות סיגריות.  הוא נתפס  ב-6 לדצמבר 1943  בסריקה אקראית אחר יהודים על ידי  המיליציה הצרפתית הפרו-גרמנית.    הוא נשלח מיד  למחנה ריכוז היהודים דראנסי שליד פריס ומשם  לאושוויץ ב-17 דצמבר    1943   --  אבי  הגיע לשם [ii]במשלוח מס' 66 מה-20 לינואר 1944  -   ושם נרצח .

על האנדרטה שהוקמה ליד  המושב רוגלית בעמק האילה מוזכר שם אבי מוזכר, ושמות כל היהודי צרפת, עם פרוט רכבות הגירוש מדראנסי לאושוויץ

 

מסתור באלפים

אני חייתי תחת השם המושאל Jean-Pierre Benoit, נער מנותק מהוריו שנותרו באלג'יריה הנשלטת על ידי צבאות בנות הברית,  [iii]בכפר אלפיני אצל משפחת בואיה  -  עמם אני מקיים עד היום קשר.   כאשר דבר מעצר אבי נודע לי הצלחנו ליצור קשר עם אמי דרך [iv]העזרה הסוציאלית בגאפ, שפעלו להצלת יהודים.  לאמי סופקו תעודות בשם מושאל Christine Loroy והיא הצטרפה לאזור האלפים בקרבת מקום הימצאותי. אמי התגוררה כ-5 קילומטר  [v]מהכפר בו אני הייתי בכסוי שהיא  כביכול דודתי.   בכדי להסביר ביקוריי אצל אמי נקבע  סיפור הכיסוי שהיא דודתי, גם היא פליטת אלג'יריה.  אמי דיברה צרפתית ללא מבטא גרמני וזהותה המושאלת לא עוררה כל חשד.

בנסיעותיי המעטות מהכפר לגאפ ראיתי את שמי מופיע על לוח המודעות בין המבוקשים על ידי הגסטאפו, "היהודי האנס לובי".  אבל המראה שלי אישר לי להימלט מהמקום וכמובן התרחקתי מכל מי שהכיר אותי. 

 

 

מיכאל בבית יתומים בעיר Rosans

 

אחי מיכאל הוסתר בשם Michel Benoit.  הצרפתית שלי ושל מיכאל לא העלו כל חשד לגבי מוצאינו.

אחי ניצל בנס מלקיחתו ומסירתו [vi]לגסטאפו

רק בשנת 1999 נודע לי מארגון [vii]סיוע יהודי  הקשור  לעו"ד [viii]קלרספלד, הפועל לאתר פושעים נאצים, שבבית המחסה ברוזאנס.  המיליציה הצרפתית הפרו-גרמנית בשרות הגסטאטפו ערכה סריקות לאיתור ילדים יהודים כבר בשנת 1942, עוד בטרם "צרפת החופשית" נכבשה על ידי הגרמנים.   סריקות המיליציה הצפתית לאתר ילדים יהודים בבית היתומים ברוזאנס נערכו גם בשנים 1943 ו-1944.    

מיכאל הגיע לרוזאנס  ב-1943 במקביל ליציאת הוריי לניצה. .   אחי, שהיה אז בן 7 שנים, זוכר במעורפל את התקופה.  מיכאל זוכר בפרוש עד עצם היום שבעת אחת הסריקות של המיליציה הצרפתית לקח אותו באמצע הלילה אחד המדריכים, שהיה מודע ליהדותו, אל  מחוץ לבית היתומים והסתירו בבקתת רועי בקר בהרים.  זיכרונותיו מאותה תקופה הקשה נדחקו אבל כאשר הבאתי בפניו את תמונת בית המקלט הוא החל להיזכר במקום ובסיבתו.

 

שחרור צרפת ומעצר

צבאות בנות הברית נחתו בחוף דרום צרפת ב-15 לאוגוסט 1944.    ביום הולדתי ה-18, ב-18באוגוסט, הגיעו חיילים אמריקאים וצרפתים לאזור, "[ix]לדרך נפוליאון" באלפים בו היינו מוסתרים.   אמי ואני חזרנו לעיר גאפ.   אמי התעקשה לבקש תעודות רשמיות על שמנו ונתינותנו הגרמנית האמיתיים.  התוצאה המיידית הייתה  ששלטונות צרפת קבעו שאנחנו, יהודים יוצאיי גרמניה,  אויבי  צרפת ובהתלהבות השחרור מעול הגרמנים החליטו שיש לאסור אותנו.  הובילו אותנו כאסירים [x]לקסרקטין.  השתחררנו כעבור שבוע, בהתערבות מוסדות המחתרת הצרפתית שהכירו אותנו וסייעו לי, לאחי ולאמי להסתתר במחוז.

​

חיפוש ואיתור מיכאל

הדבר הראשון שעשינו אחרי השחרור מהמאסר מאונס, היה לחפש את אחי.  נסעתי לרוזאנס והבאתי אותו  לאמי בגאפ.   אחי היה בהלם ולא העז לומר את שמו במשך זמן ממושך מפחד שייתפס  כיהודי.   

 

שהות בגאפ

בגאפ היינו גרים באותו [xi]בית-מלון ליד תחנת הרכבת שגרנו בו לפני שהוריי ירדו לניצה  -  תקוות אמי הייתה שמא אבי ישוב ויוכל למוצאנו במקום בו נפרדנו.  אך כל חיפושינו אחר אבי הנעלם לא הועילו.  קראנו יום-יום מודעות בעיתונים ורשימות  ניצולים ששבו וחיפשנו בהם שם אבי,  אך לשוא. 

 

החיים בגאפ אחרי השחרור ב-1944

בימים ההם היה בצרפת בכלל ואפילו באזור הכפרי בו התגוררנו קיצוב מצרכי מזון  חמור:  לחם, בשר ומצרכים בסיסיים.   מול המלון בגאפ הייתה מאפיה ואחי, שהיה אז כבן 7 שנים, רבץ שם רוב הזמן.  הוא אומץ על ידי משפחה האופים [xii]אמר, ולפחות אכל שם לחם לשובע.

 

אמי קשרה קשר עם ארגון יהודי,  O.S.E[xiii] קיבלנו קיצבה כמפרנסת יחידה שבעלה נלקח על ידי הנאצים והמטפלת בשני בנים קטינים.  היא השלימה פרנסתנו מעבודות מזדמנות,  בעיקר כחדרנית בבית המלון בו גרנו.

החלטתי להשלים לימודים לבגרות.   למדתי אצל מורה תיכון לשעבר, מנהל בית המטבחים וקירור בעיר.  זכיתי מפעם לפעם לקבל ממנו איזה נתח בשר, כגון זנב שור או "דליקטס" אחר לבשל ממנו מרק.  הלימודים לא צלחו. בשנות המלחמה לא למדתי, וגם לא הצלחתי להתרכז בלימודים. כשניגשתי לבחינות החיצוניים נכשלתי   -  דווקא בגלל האנגלית, היתר היה פחות או יותר בסדר.  

אחי  מיכאל היה אז בן 7.  הוא טרם השתחרר מהטראומה של האיסור לגלות את שמו היהודי.   הלך לבית הספר העממי בגאפ.  

 

האופניים

ממעט הכסף שהיה לנו קניתי זוג אופניים,  הלוקסוס היחיד, נסעתי עמם לעבוד אצל מתקן אופניים בעיר ולשיעורים, לערוך קניות ולטייל עם אחי.  אחד הטיולים האהובים עלינו הייתה העלייה במעלה דרך נפוליאון,  טיפוס קשה בזגזגים בהר אל  [xiv]"מעבר באיאר" ובחזרה ה"גלישה" במורד לעיר.

 

מגאפ לליון

בסוף 1945 עברנו לגור בבית [xv]מחסה דתי של ארגון OSE בעיר ליון.    אמי עבדה שם במטבח המוסד.  התגוררנו שלושתנו בחדר קטן בעליית-הגג של המוסד.  היו שם כ-40 ילדים, חלקם ניצולי השואה שחזרו מהמחנות בגרמניה ובפולין, נצלי חשואה.  רוב האנשים נפגשו בכנוס במושב בני דרור ב-14 לאפריל 1983.                                  

 

 

עבודה במפעלי לימייר ולימודים בפריס

אני נתקבלתי לעבודה במחלקת המטולוגיה של הקליניקה המסונפת [xvi]במפעלי לימייר בליון ועבדתי שם כששה חודשים.  זכיתי לקבל מלגה ללמוד בבית [xvii]הספר להנדסאי מעבדה בפריס .  לימודיי מומנו על ידי הצופים-היהודים-הצרפתיים למשך שנה אחת.   התגוררתי בחדר שכור בדרום פריס,  Montrouge.    הלכתי הרבה ברגל להגיע לתחנת [xviii]ברכבת התחתית.  הנסיעה לבית הספר נערכה  כחצי שעה.  הלימודים היו מעניינים וקיבלתי הרבה יסודות בכימיה ובפיזיקה.   הסטודנטים היהודים התאספו לארוחת צהרים במועדון הסטודנט היהודי ברובע "הלטיני"  במסעדת סטודנטים כשרה ברחוב [xix]קלוד ברנאר. האוכל היה זול ומשביע. מכוון שהמסעדה הייתה בקרבת מעבדות הרפואה, נשמעו "בדיחות" פתולוגיות שחיסלו את תאבונם של חבריהם הסועדים הלא רפואיים- כך שנשאר יותר לרפואנים!  אין לשכוח שהיו אלה עדיין ימי הצנע בצרפת.  אך לא המשכתי לבקר בבית הספר מעבר לשנת המלגה.     

 

 

השיבה לליון

בנובמבר 1946 שבתי לליון.   בליון  פגשנו את  דר' אדולף מץ, קרובנו שחזר לבדו מאושוויץ בה נרצחו אשתו ושני ילדיו.  הוא היה חי בליון עם פליטה ממחנות הריכוז. הוא האיש שיילד את אחי מיכאל בשעתו בברלין.  אמי מאד התרגשה לפגוש אותו שוב.  הוא התכונן להגר לארצות הברית ואמנם יצא לשם ביולי 1947 עם   אשתו השנייה.

 

שמירת המצוות

בית "הירונדל" היה דתי ציוני-דתי והשתייך ל- [xx]בח"ד.  אני נהגתי בימים ההם לנהוג על פי  המצוות:  להניח טפילים, להשתתף בתפילות ולשמור את השבת והחגים.  אמי שמרה מסורת מבית וכל עוד הייתי בקרבתה נהגתי  כבוד לאמונה,  על אף שהדבר היה כלפי חוץ בעיקרו מבחינתי.

 

 ציונות ורבקה

בבית "הירונדל" שמעתי הרצאות ודיונים של  "שליחי" ארץ ישראל,    משה שיינבאך  וברוך וילרפורט.   כבוגר בבית המחסה "הירונדל" הוזמנתי לכינוס  בח"ד בליון בחנוכה תש"ו – דצמבר 1946.  הכרתי את אשתי לעתיד,  רבקה אליאס,  ובעקבותיה  יצאתי למחנה "הכשרה"  בעיירה קטנה במרכז  צרפת.

רבקה הייתה מזכירתו של דר' יוסף בורג,  אחד מנציגי ארץ-ישראל בפאריס.  היו לה קרובים בליון והרבה חברים וחברות.    רבקה בלטה מאד בפעילותה ובחינניותה.  היא הייתה תוססת, מארגנת ומנהיגה.  היא משכה תשומת הלב של כל מי שבא עמה במגע.  לרוב לבשה פולובר הצהוב – סימן ההיכר שלה!  הצגתיה לפני אמי והייתה התלהבות הדדית זו מזו במקום. 

הוחלט במחנה  לעלות לארץ ישראל [xxi]בעליה ב'. לצורך זה היה נחוץ לעבור הכשרה חקלאית  לעבודה בקיבוצים ומושבים בארץ-ישראל.  כל הקבוצה יצאה לאחת החוות של שנרכשו בצרפת על ידי הארגונים הציונים.

​

הכשרה בחוות [xxii]שאנסבינל - Champcevinel

ב-"הכשרה" שאמסבינל הכרנו [xxiii]חברים רבים שעד היום נמצאים בקשר עמם.  הפעילות שלנו הייתה חקלאית.  חלומות נעורים!.  אצל משפחת בואיה באלפים למדתי יותר על חריש וחליבת פרות וכן על חריש, זריעה וקציר מאשר לימודנו בחווה. המדריך בהכשרה היה [xxiv]שמעון יזן הבנות עסקו בפיתום אווזים, חליבת פרות, קילוף תפוחי אדמה ובישול.  הבנים בעבודות חווה שונות.  באשר לי, מוניתי לנהג במגונית מצחיקה "רנו" בת שני מושבים.  תפקידי היה להביא דואר ואספקה קטנה למטבח.  בשלב מאוחר יותר קיבלתי משאית קטנטנה מונעת על ידי גז פחמים     (Gazogène) שהיה צורך להזין כל 20 – 30 קילומטר בשק גזרי עץ קטנים.  הדלקת תנור הגז בבוקר היה גם מסובך.  עד שהצטבר מספיק גז לנסיעה היו צריכים להדליק את הפחמים היבשים מאמש למשך חצי שעה לפחות, להוציא אפר לפני ההתנעה.  מכוון שלרנו היו שני מקומות הספקתי לפעמים לקחת עמי את רבקה – אם הייתה חופשייה מסידור העבודה שלה - לנסיעות דואר ואספקה בעיר פריגה.

הקבוצה שלנו נשלחה למרסיי בחודש מאי 1947.   אנחנו, יוצאיי צרפת, התגוררנו בוילה [xxv]בפרבר מזרחי של מרסיי.  תפקידנו היה מוגדר לסייע לפליטים העומדים להגיע מהמחנות בגרמניה ואוסטריה  לקראת העלייה.  עלינו היה לסייע  במגעיהם עם שלטונות צרפת.

בזמן הפנאי טיילתי עם רבקה והראיתי לה את מעוז נעוריי.  גם פגשנו במרסיי שוב עם דר' אדולף מץ שהיה על סף הגירתו לארצות הברית עם אשתו השניה, טרודה. מץ שימש רופא במחנה ה"עולים".

​

​

רבקה ואני עולים ארצה אמא ומיכאל יוצאים לאנגליה

רבקה ואני עלינו ארצה ב-"עליה-ב'" בספינת "יציאת אירופה  תש"ז"  בחודש יולי 1947. 

באותו זמן, בתחילת שנת 1947, החליטה אמי לצאת את צרפת ולהצטרף לאחותה מרתה באנגליה  ואמנם יצאה לשם יחד עם אחי מיכאל.

 

​

מחנותה העקורים בסביבת מרסיי

כ5000- פליטים מחנות שארית-הפליטה בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה גויסו על ידי "החלוץ" לעלייה ב'.  פליטים אלה החלו להגיע לדרום צרפת ברכבות מגרמניה.  הם  רוכזו [xxvi]במחנה הנמצא מזרחית למרסיי. מחנה זה היה מיועד לפני מלה"ע II לחיילי צבא צרפת  מ[xxvii]אנאם. לאחר מכן נאסרו בו שבויי מלחמה רוסיים של צבא גרמניה, עד החזרתם למולדתם בתום המלחמה.   שלטונות צרפת הסכימו שהמחנה ישמש כמחנה קליטה לרבבות שארית-הפליטה במעבר בין אירופה לארצות הגירתם.  

 

 

 

ארגון העלייה ב'.

 משרדי הFSJF[xxviii] - (איגוד חברות יהודי צרפת) והחלוץ היו ממוקמים במרסיי באותו בנין , 24  Rue des Convalescents , בו המשפחה הייתה גרה תקופה-מה בשנת  הגעתנו לצרפת ב-1939.  החלוץ ארגן 11 [xxix]מחנות  קליטה  מBandol- ממזרח למרסיי ועד העיר Salon  , על הנהר רון. קיבולת כל המחנות הללו הייתה  של כ- 1650 איש.  יתר על כן הועמדו לרשות החלוץ שני מחנות צבא גדולים של צבא צרפת, Grand Arenas, עם קיבולת של 10,000 איש.  המחנות צוידו על ידי [xxx]הUNRRA-  והJoint- . 

​

​

ההכנות ל"יציאת אירופה תש"ז"

הגעת שארית-הפליטה המיודים לעלייה

ב- 30.6.47 הגיעה הרכבת הראשונה לתחנת רכבות-משא [xxxi]לה קאנה ליד נמל מרסיי.  בסך הכל הגיעו בחמש רכבות-פליטים כ-6.000  איש.  להולכת הפליטים מכל רכבת למחנות הוקצו  40 משאיות מסוג אוברלנד, כבכל משאית הייתה מיועדת להוביל 30 פליטים.    הפליטים הובאו למחנות השונים באזור מרסיי.   אנשי שארית הפליטה שהגיעו למרסיי היו לרוב לבושים כבמעין מדים צהובים-חומים. המקור של "המדים" היו שמיכות הצבא האמריקאי שחולקו לפליטים במחנות בגרמניה שנתפרו ביד.   בתאריך 7 ביולי היו במחנות כ-5.000 פליטים, מיועדים להפלגה הקרובה.

 

ארגון ההובלה

לקראת ההפלגה רוכזו 172 משאיות,  ביניהן 20 המיועדות לסיוע במקרה של תקלות בנסיעה של כ- 200 קילומטר מהמחנות עד לנמל ההפלגה  . גויסה גם סיירת של 20 מוניות בהם נסעו המפקדים לאורך השיירות, לשם פיקוח וטיפול נקודתי במקרה תקלה. 

באותם ימים הכריזו האיגודים המקצועיים בצרפת על שביתת תחבורה,  "החלוץ" העניק  לאיגודי נהגי המשאיות סך מיליון פרנק צרפתי,  "תרומה לקופת השביתה כביכול.   בתמורה העניקו  האיגודים המקצועיים חסות בצורת  תעודות-מעבר במחסומי הדרכים של השובתים.

 

הזזת ההמונים

בליל שבין יום ד' ה-9 ל-10 ביולי 1947 נתקבל  האות ליציאה.  הפליטים ויהודים מקומיים – ביניהם רבקה ואני -  היינו אמורים לעלות על המשאיות בין השעות 22:00 ו-03:00.  בסך הכל יצאו 12 שיירות,  במרווחים של כ- 50 קילומטר, ובמסלולים שונים מהמחנות השונים.

שיירות ראשוני המשאיות היו מתוכננות להגיע לנמל סט , מרחק ממוצע של כ-200 קילומטר מהמחנות השונים, החל משעה 03:00.     נקודות ביקורת וויסות נקבעו בערים Salon   וArles-.   חמש שעות נסיעה כאלו חייבו כמובן קביעת הפסקות  לצורך נוחיות הנוסעים; התוצאה הייתה שפה ושם רכב יצא מהשיירה  והיו צריכים להמתין לו.   נקודת המפגש האחרונה הייתה כ-10 קילומטר לפני נמל סט.

 

​

מלווים את השיירות

רבקה ואני נצטווינו להצטרף למשאיות בשיירה שיצאה ממחנה Caillols A.    תפקידנו, אנו דוברי הצרפתית, היה לשמש כמלווי המשאיות, לשמש פה לעולים כלפי שלטונות החוק הצרפתים  וכלפי משמרות השובתים במחסומי-הדרכים של איגודי פועלי התחבורה השובתים.    תפקידו היה בעיקר לדאוג לביצוע המדויק של לוח הזמנים שנקבע להגעה שיירת כלי הרכב אל נקודות ביקורת בדרך לנמל ההפלגה.   כל מלווה ישב ליד נהג והיה מצויד במעטפות סגורות עם הוראות למסלול שיש לנסוע בו ולוח הזמנים להגעה לנקודות ביקורת.   כל מעטפה הייתה אמורה להיפתח במעבר כל נקודת ביקורת.    הבעיה באותם זמנים הייתה גם למצוא תחנות אספקת עצים למבערי גז התדלוק של הרכב והזנת [xxxii]מבערי העץ של המשאיות. גורם הזמן הנדרש לתדלוק בצורה זו נלקח כמובן בחשבון בפקודת-המבצע.

לוח הזמנים השתבש כתוצאה מכך שבאותו בוקר התקיים [xxxiii]מרוץ האופניים וקטעי כביש נפתחו ונסגרו לסירוגין.    לאורך המסלול היו פרושים צלמי עיתונות ויומני קולנוע,   כגון   MGM – טרם נולד ה-CNN -  ש-"הנציחו" חלק מהשיירות.  הדבר היווה עדות מצוינת עבור המודיעין הבריטי.

כתוצאה מכל העיכובים הגיעה השיירה לנמל רק בשעה 05:00.

​

​

SS President Warfield

המשאית שלנו נכנסה לנמל בשעות מוקדמות של הבוקר.   לפנינו היו שורות שורות של משאיות הפליטים.   אנחנו, המלווים, המתנו די הרבה זמן עד שהגענו ליעדנו המיוחל:  לכבש העלייה לסיפון סירת-נהרות אמריקאית נמוכה ושמה SS President Warfield[xxxiv]. 

 

המוסד לעליה-ב' רכש את האנייה שהייתה מיועדת להיפרק לגרוטאות, הביא אותה לים התיכון והכין אותה באיטליה לקליטת של כ-4500 עולים.    היו הרבה צרכים לוגיסטיים:  דרגשי עץ בארבע קומות: 2000 מקומות בסיפון התחתון D,  2000 בסיפון C  וכ-1000 בסיפון B.  הסיפון העליון היה מיועד לצוות ולחדרי חולים.    היה צורך לרכוש,  להכין ולהעמיס  מזון,   מים ודלק להפלגה של כ-10 ימים בים התיכון.   כל זה בימי קיצוב שהונהג באירופה לאחר המלחמה.

 

העלייה לאנייה

העלייה לסיפון האנייה שעגנה [xxxv]בנמל סט התבצעה דרך ארבע פתחים צדדים.   סדרני האנייה הובילו את הקהל לסיפונים השונים.   האנייה הייתה קשורה בירכתיה למזח נמל קטן הזה, עליו מגיעות ככלל ספינות  מכליות-יין מצפון אפריקה.   ה-"פרזידנט" בלטה בנמל בגלל  המבנה המרובע שלה וארובתה השחורה הגבוהה.  חרטום האנייה היה  מופנה לעבר היציאה מהנמל. 

         

עליית הנוסעים הסתיימה בשעה 1130.    כל 30 דקות עלו כ-300 איש.  בסך הכל דווח לשלטונות צרפת ש-4052 מהגרים יוצאים לקולומביה  -  כך צוין על גבי הניירות  שנמסרו לאנשי משטרת-הנמל על הרציף.   למעשה עלו לאנייה 4554 נוסעים: 1282 נשים, מהן 700 נשים בהריון,  1672 ילדים.   היתר היו נערים וגברים.

 

הצפיפות הייתה רבה מאד.  במעברים היה כמעט צורך לזחול.  הנוסעים היו מארצות שונות, מאירופה, אפריקה, אסיה ויבשת אמריקה. דוברי 23 שפות  . כל העולים היו ציונים אידיאליסטים  שהיינו שייכים לכל גווני הקשת הפוליטית.

 

שלטונות צרפת התנגדו ליציאת האנייה בגלל חוסר תיעוד מקצועי של [xxxvi]הקברניט,  אישור המבנה ועומס הנוסעים.  יתר על כן הפעילה בריטניה לחץ כבד על ממשלת צרפת למנוע הפלגת האנייה והבאת פליטים לא לגליים לארץ ישראל.  מפקדת המוסד לעלייה ב', פיקוד האנייה והחלוץ קיבלו החלטה שעל אף הכל ההפלגה כן תצא לדרך.

למעשה עוקבות משחתות בריטיות כבר שלושה חודשים אחרי הכנתו ותנועותיו  של ה"פרזידנט" באיטליה ובצרפת.

 

ההימור של הקברניט אייק

על אף סירוב השלטונות, החלה ההפלגה בשעה 02:00 בבוקר של יום ו' ה-11 ביולי 1947. 

 

היה זה דבר כמעט בלתי אפשרי להוציא אנייה כל שהיא מנמל סט ללא סיוע נווט.    הנווט שהיה צריך לכוון את האנייה בתוך הנמל הרדוד לא הגיע על אף שלקח את הכסף ומתנות שהורעפו עליו.   

אף על פי כן הופעל המנוע.   הקברניט הסתכן ויצא בכוחותיו הוא.    המשמר הצרפתי על המזח "טופל" במספר בקבוקי ויסקי והצוות הצליח להתיר את הכבלים שקשרו את האנייה למזח כאשר השוטרים היו בשינה עמוקה.  בשעה 05:00  ניתקה האנייה מהרציף.

 

סיבוכי היציאה מהנמל

כבל קשירה אחד נפל למים והסתבך במדחף. מלח צלל במים כבדי לשחרר את המדחף.    אחר כך עלתה האנייה על שרטון חול בקרקעית הרדודה של הנמל  וגם התנגשה במזח.  מאמצים רבים מאד הושקעו עד שבסוף יצאה באנייה מנמל סט בשעה 06:30 בבוקר יום ו'. 

 

להמשך קריאת קורות החיים של אבא שלי בין השנים 1939-1949  ~~ הקש  כ א ן ~~

 

​