לילית פייט לוי,
מספרת את הסיפור של 'של אמא שלה, שושנה פייט, הדודה מרים פייט והדוד צבי פייט שהפליגו על אקסודוס' כילדים מתבגרים בספרה "ישראלייה".
מצ"ב קטע קצר מתוך הספר "ישראלייה" - מאת: לילית לוי.
..... ההשכם בבוקר, ביום ה-10.7.1947, החלו לעלות אל האונייה בזה אחר זה בשיירה של אלפי מעפילים צבי פייט, מרים פייט, אשר החל מיום העלייה אל האונייה החלה לעשות שימוש בשמה העברי, ושושנה פייט, החבושה בכף ידה הימינית. שושנה נפצעה קלות עוד במחנה "אשאו”, והפצע שבידה סירב להירפא מזה מספר ימים, אלא שלא היה בעניין פעוט שכזה כדי לדחות את דבר הנסיעה באונייה אל ארץ ישראל. השלושה הופנו אל הסיפון התחתון, ותפסו להם את אחד הדרגשים הרחבים, אשר הספיקו לשלושתם ולעוד שניים אחרים נוספים. באותו הסיפון, תפסה את מקומה המעפילה מלכה מרישה דולברג. צבי היה כל כך מאושר, עד שלא איכפת היה לו באלו תנאים יגיעו הוא ושתי אחיותיו אל נמל הבית, נמל חיפה. מוכן היה להקריב הרבה ובלבד שיגיע אל מחוז חפצו. מרים רק הביטה בדרגשים, והזדעזעה עמוקות. דרגשים שכאלו נמצאו ממש במחנות ההשמדה, והיא אומנם חוותה ייסורים רבים ותלאות רבות מאז פרוץ המלחמה, אך לא שיערה בנפשה כי אף היא "תזכה" לישון ולהעביר זמנה במין דרגש שכזה. אך בכל אופן, הודתה לאל על כך ששלושת האחים עדיין מלוכדים ויגיעו ב"ה, שלושתם, לארץ ישראל. ואילו שושנה, היא הייתה מאושרת, בתוך מספר ימים, משתגיע ארצה, תזכה להשתלב בין כל הצברים, ילידי הארץ. שושנה חפצה הייתה להיות כאחד הצברים, ילידי ארץ ישראל. בדרכם אל האונייה, נתקלו בשניים, שעמדו וצפו על המתרחש מן הסיפון העליון. היו אלה מפקד האונייה, יוסי הראל ורב החובל הצעיר, יצחק אהרונוביץ', אשר כינויו – אייק. היו אלו שתי דמויות מרשימות, בנוסף לאנשי הפלי"ם, אשר אמורים ללוות את המעפילים בדרך הים, וכעת היו עסוקים בהכוונת אלפי המעפילים אל מקומותיהם שהוקצו להם מראש.....
הפרק המלא אודות העפלת משפחת פייט על האקסודוס מתוך הספר "ישראלייה"
הפרק מספר את סיפורם של המעפילים לבית משפחת פייט
מרים יבלונקה לבית פייט, צבי פייט ושושנה לוי לבית פייט
ילידי העיירה רודניק נד סאנם, גליציה, פולין
הספר פורסם בשלמותו באתר בימה חדשה: http://stage.co.il/Stories/537264494
~~ פרק כ"ב ~~
אשאו - מרסיי - חיפה - המבורג
יציאת אירופה תש"ז – EXODUS 1947
כעבור כמחצית השנה, בשעה שחייהם החלו לשוב למסלולם אט אט, לא שיערו בנפשם שלושת האחים לבית פייט כי אי שם, בבולטימור שבארה"ב, נרקמת לה תוכנית העלייה לארץ ישראל, אשר הם יהיו חלק ממנה. תוכנית ההעפלה של 4,554 יהודים בעלייה בלתי חוקית, אשר עשויה להביא להגשמת חלומם להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן, במסגרת תוכנית ההעפלה, פעל זאב שינד, חבר ארגון "ההגנה", איש פעיל במסגרת "המוסד לעלייה ב'”, אשר תרם מכוחו ומרצו לפעולות הצלת יהודים בזמן המלחמה, למען רכישת ספינות שייעודן, הבאת מעפילים ארצה. זאב שינד, אשר כינויו בארגון ההגנה "דני", בעזרת יהודים אמריקאים ובעזרתו של שמואל דירקטור, סוחר ספינות יהודי, הצליחו לרכוש ספינה של ממש, ספינה אשר הוכיחה את עצמה בעבר כספינת טיולים, ואפילו כספינת מלחמה אשר שימשה את הבריטים בזמן המלחמה, שהסתיימה אך לפני מספר חודשים. למעשה, לאחר היסטוריה פעילה שכזו, נראה כי הספינה "PRESIDENT WARFIELD" מועמדת, בשלב זה, להיות מפונה אל מגרש הגרוטאות. אלא שקרה לה נס לספינה, ונותרה רק משימה נוספת אחת לפחות, שיש בעזרתה לבצע - העלאת מעפילים, ניצולי שואה מאירופה, אל ארץ ישראל.
בשנה הקרובה, הוחל בהכנתה לשם ביצוע המשימה הנועזת. הספינה הוכנה לקליטת
כ-4,554 מעפילים. בתאי הספינה נבנו דרגשים רבים וצפופים ככל האפשר, על מנת להכיל כמה שיותר מעפילים. כמו כן, הוכנה הספינה למקרה של מאבק בחיילים הבריטים. כלומר, מעשה ההעפלה הזה היה מתוכנן להתבצע ויהי מה, ומתכנני המבצע הכינו אף כלי לחימה ככל שהעלתה יד הדמיון הטובה, כמו תפוחי אדמה, קופסות שימורים וברגים. למעלה, על הסיפון, הוצבו זרנוקי מים ושמן, אשר אמורים להמטיר את תכולתם היישר על כל מי אשר יעז לפלוש אל הספינה מבחוץ. כל שנותר כעת, לבצע את השלב העיקרי בתוכנית, העברת אלפי המעפילים ממחנות העקורים אל הנמל הצרפתי סט, משם תצא הספינה בנתיבה אל ארץ הקודש.
במחנה רוזנהיים התנהלו חייהם של מנייה, צבי והאחות הקטנה רוז'ה על מי מנוחות, יחסית לכל אשר עבר על השלושה מאז פרוץ המלחמה. כעבור שהייה של כשנה וחצי במחנה "רוזנהיים", החלה השמועה לעשות לה כנפיים בין שוכני המחנה, האומרת כי נעשות פעולות חשאיות לשם העלאת מעפילים ב"עלייה הבלתי ליגאלית". צבי היה מאוד ער לנושא העלייה, ותמיד דאג להיות מעודכן בכל אשר התחדש בנושא זה. תמיד כרה אוזניו לכל שמועה אשר נפוצה, עד אשר זו התפוגגה וירדה מן הפרק, והביאה עימה אכזבה מסויימת עבור הנער בן ה-13, אשר אך לא מזמן חגג את בר המצווה שלו במסגרת המחנה, ביחד עם מספר נערים. אומנם, היה זה אירוע משמעותי בחייו, אך אמא שפרינצה, אבא גרוינם ומנדל אחיו, חסרו לו כל כך בטקס הקבוצתי שנערך במחנה רוזנהיים. מנייה הזילה דמעות בסתר, בזמן שאחיה הצעיר עלה לתורה, ואילו רוז'ה הקטנה השתדלה למצות את השמחה הרגעית בחיי האחים היתומים. כך התנהלו להם החיים בשגרה די ברוכה, בתחומי המחנה הארור "רוזנהיים".
בחורף של שנת 1947, שוב נפוצה השמועה בקרב תושבי המחנה, כי מתוכנן מבצע עלייה המוני, אשר יכלול את מחנות העקורים הזמניים כולל מחנה "רוזנהיים", מבצע חסר תקדים אשר מתוכנן להביא לעלייתם של אלפי מעפילים בהפלגה אחת אל חופיה של ארץ ישראל. צבי היה מאושר, במיוחד לאחר שבבוקר חורפי אחד, אסף המדריך פייבל את כל בני הנוער המשוייכים לקבוצתו במסגרת תנועת "הפועל המזרחי" ואישר כי אכן, הפעם השמועה נכונה. “תלמידים יקרים. אני מבקש לבשר לכם, כי ממש בקרוב אנו עומדים לעלות בדרך הים אל ארץ ישראל בספינה שהוכנה למטרה זו, בשם “PRESIDENT WARFIELD”. בשלב זה, אנו ממתינים לאישורי ההפלגה. ברגע בו יתקבלו האישורים המתאימים, תועברו למחנה הביניים "אשאו" ומשם אל נמל סט, צרפת. אני מבקש להזכיר לכם, שהמבצע הינו חשאי, ויש לשמור על חשאיות מירבית בכל הקשור למבצע. יש להמעיט בדיבור אודות המבצע. אעדכן אתכם בפרטים נוספים בהמשך".
מן הפגישה הזאת, יצא צבי כשהוא כולו זורח מאושר. הפעם רעיון ההעפלה נראה יותר מוחשי וממשי מאשר נסיון ההעפלה הכושל הקודם של שלושת האחים לבית פייט. הפעם, קברניטים אמיתים מנהלים את המבצע, כאלה שניתן לסמוך עליהם ועל מקצועיותם. מנייה עצמה די שמחה בשלב זה, למרות שגם רעיון העלייה לארה"ב ביחד עם בן הדוד, ניצול המלחמה אלברט ניווירט, עלה אף הוא, לאחר שהשניים ערכו מפגש משפחתי של אחרי המלחמה, בעיר לנדסברג בגרמניה. אלברט המתין לויזה המיוחלת לארה"ב, ומנייה פסחה על שני הסעיפים. לבסוף, לאחר שהפכה והפכה בדבר, הגיעה למסקנה כי לא תוכל להיפרד מן האחים, לא מצבי וודאי וודאי שלא מרוז'ה הקטנה, וכך שבה אל אחיה ואחותה שבמחנה העקורים, כך שכעת, אף היא נמנתה עם המעפילים העתידים לצאת ממש בקרוב אל חופי ארץ הקודש. לרוז'ה היה רק חלום אחד, לדבר עברית ואך ורק עברית. רוז'ה למדה עברית על בוריה, וביקשה להגיע לארץ ישראל מוכנה, רוז'ה ביקשה להיות כאחת מילידי הארץ, אם וכאשר תגיע לשם. כבר עתה, בזמן השהות במחנה, מיעטה לדבר בשפת היידיש, וסיגלה לעצמה את הדיבור בשפה העברית וכך, כאשר מנייה פנתה אל הנערה המתבגרת בשפת היידיש, השיבה לה זו בשפה העברית. וכך, מאז ימי שהותה במחנה העקורים, פסקה רוז'ה מלדבר בשפת היידיש. בשלב זה, אף החלה להיקרא בשמה העברי – שושנה.
בחודש מרץ, לקראת האביב, נתקבלה הבשורה המשמחת, כי: “האונייה קיבלה את כל האישורים הדרושים לשם הפלגתה מחופי איטליה, לשם הגיעה מארה"ב תחת דגלה של הונדורס, אל הנמל הצרפתי "פורט דה בוק" שליד העיר מרסיי, וכי מבצע ההעפלה יוצא לדרך". אלא שככל הנראה, בשלב עגינתה של האונייה בחופי עיר הנמל לה ספציה שבאיטליה, נודע לבריטים על דבר מבצע ההעפלה המתוכנן, אך למרות הדרישה למנוע את הפלגתה של האוניה לכיוון נמל "פורט דה בוק" הסמוך למרסיי בצרפת, יצאה האנייה לדרך, לאחר שהוכנה להפלגה של אלפי אנשים. כך, מספינת שעשועים לשעבר, הפכה הספינה לאוניית מעפילים לכל דבר. במקום תאי נוסעים, הוקמו בה דרגשים רחבים, בקומות, קומות, אשר יכלו להכיל כ-5 אנשים בכל דרגש שכזה. אומנם, הדרגשים דמו דמיון מבעית למדי למבני הצריפים הארוכים אשר בנו הגרמנים הנאצים עבור האסירים היהודים, אשר הכילו אף הם דרגשים שכאלו עבור תוכנית ההשמדה שלהם, אלא שלהבדיל ממחנות המוות, כאן באונייה, מטרת בניית הדרגשים הייתה, להביא כמה שיותר ניצולים אל הבית האמיתי, לחיים חדשים בארץ ישראל, ורק בדרך זו יכלו מתכנני המבצע לאפשר העמסת אלפי נוסעים על האונייה, רובם ניצולי שואה, אשר שהו במחנות עקורים בגרמניה ובאוסטריה....
בכנס לכבוד שנת השבעים להגעת האקסודוס לנמל חיפה נפגשה לילית עם מלכה רוזנטל דולברג להלן קטע מהמפגש
מתוך ארכיון התמונות המשפחתי של לילית פייט לוי