גליה וידבסקי אשכנזי מספרת:

​

גליה וידבסקי אשכנזי מספרת:

הם היו שלושה בדרכים לדרום צרפת עד לנמל סט בו עגנה האנייה פרזידנט וורפילד.  אבי חיים וידבסקי, אמא שלי פסיה, בהריון מתקדם ואחותי סימה וידבסקי שטאדלר  בת ה- 3 .

אני נולדתי בפורט דה בוק, צרפת, על אניית הגרוש אמפייר רייוול. "גד" -  מיכה פרי, מפקד המעפילים מטעם ההגנה על האניה, הוא שנתן לי את שמי גליה משום שנולדתי בין גלי הים. לא זו בלבד הוא אף הוסיף את שמי למצבת המעפילים שעל האנייה. מאחר ונולדתי על אניית הוד מלכותה אני גם זכאית לאזרחות ממלכת בריטניה.

​

משפחת וידבסקי הסיפור המלא

הורינו, פסיה (אייזן) וחיים הירש וידבסקי, שניהם ילידי פולין,  ברחו כל אחד בנפרד, בימי מלחמת העולם השנייה, לברית המועצות, ונפגשו באוזבקיסטן.

 

אבא, חיים וידבסקי, נולד בעיירה פודמביץ (פודביצה) כ 40 ק"מ מהעיר לודז' , להוריו גולדה ויוסף, בן שני למשפחה בת 5 ילדים. 4 בנים: יהודה וולף, חיים הירש, יוסף יוז'ק, משה מונייק ובת: רוזה.

אבא סיפר מעט מאד על ילדותו ונעוריו. בהיותו ילד בן 7 , נרצח אביו שהיה סוחר בשר, בהיותו בדרכים ביער. אבא נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

עם פרוץ המלחמה שהה אבא בגדנסק (דנציג) , שם עבד. כשהגרמנים פלשו לפולין, ברח יחד עם 3 מחבריו לכיוון ברית המועצות, נתפס ונשלח למחנה עבודה באורל  שם עבד במנסרה. ובסופו של דבר עם דחיקת הפליטים למזרח, נתגלגל לאוזבקיסטן כאן עבד כסנדלר וכאופה לפרנסתו.

 

אימו, גולדה, מתה מרעב בגטו לודז' ב- 1940.  אחותו, רוזה ובתה הקטנה , שיינה (בעברית פירושו- יפה)

נולדה בגיטו לודג' ב 1942.  כאשר הגרמנים דרשו להעביר את הילדים שלא היו יכולים לעבוד עבורם . הדודה רוזה לא הייתה מוכנה להיפרד מבתה הקטנה ושתיהן נשלחו למחנה המוות חלמנו.

 

אמא, פסיה לבית אייזן נולדה בעיר לוצק,  (היום באוקראינה), בת בכורה לגולדה ושמואל, למשפחה בת 6 ילדים. 5 בנות: פסיה, חייקה, רבקה ריבה, רחל, ביילע  ובן: מוטל מרדכי.

שמואל היה איש ציבור  פעיל בקהילה, גולדה ניהלה חנות סידקית, והחינוך בבית היה חינוך פלורליסטי. הילדים פנו לכיוונים שונים מבחינה אידאולוגית: בונד, קומוניזם, פועלי ציון שמאל וציונות.

אמא למדה בבית הספר "תרבות"  ואח"כ למדה בבית הספר המקצועי אורט, ברובנה , תפירה. מבחינה אידיאולוגית דגלה בציונות והייתה חברה בתנועת גורדוניה.

בעת פלישת הגרמנים לפולין ניהלה אמא סטודיו לתפירה בלוצק. כשהגרמנים התקרבו ללוצק, אמא יחד עם 3 אחיותיה, אחיה וגיסה, החלו בבריחה לכיוון ברית המועצות, ברגל, בעגלות, ובכל אמצעי תחבורה אפשרי. בסופו של דבר הגיעו לסאמרקנד שבאוזבקיסטן, שם עבדה כתופרת ואחיותיה עבדו גם הן בעבודות מזדמנות, דבר שאיפשר להן להתקיים בדוחק.  אחיה גויס לצבא הרוסי פולני.  

 

אבא וחבריו שחיפשו מקום להתגורר בו, מצאו חדר באותו מבנה. האחיות לבית אייזן בישלו מידי ערב ארוחת סלק ותפו"א וריח הבישול  פשט בפרוזדור. הבחורים, שהיו רעבים, הזמינו את עצמם לארוחה וכאן פרחה האהבה. אחד הבחורים חיזר אחר אחת האחיות  ואבא חיזר אחרי אמא, שר לה שירים כשבישלה בלילות קליפות תפוחי אדמה וסלק, מזונם הדל. שתי האחיות נישאו באותו יום  לשני הבחורים. בסאמרקנד נולדה בתם הבכורה, סימה (לימים, שטאדלר).

 

סבתנו, גולדה לבית אייזנשטיין, אחות אמנו, רבקה ריבה ליפשיץ , בעלה שלמה ליפשיץ ובתם, בת 7 השבועות נרצחו בעיירה נובי שבנציאן  בשנת 1941 יחד עם רבים אחרים שהוכנסו לבית הכנסת ביום כיפור ונשרפו חיים בידי הגרמנים ועוזריהם.

 

עם תום המלחמה ולאחר הסכם הריפטריאציה בין בריה"מ לבין ממשלת פולין החדשה בשנת 1946 ,חזרו הורינו לפולין וחיפשו את בני משפחותיהם. כל אלה שלא ברחו - נרצחו. הם המשיכו במסעם והגיעו ללודז'  וניסו לשקם את חייהם. הפרעות בקילצה שבה נרצחו לאחר המלחמה כ 42 יהודים ששבו לעיירה זו, זעזעו אותם. הם הבינו  כי זה הזמן לעלות לארץ ישראל, מה גם שזו הייתה משאת נפשה של אמי שכאמור, בחרה באידיאולוגיה הציונית בבית הוריה. נוצר קשר עם ארגון "הבריחה" ובעזרתו  "גנבו" גבולות ברגל וברכב דרך צכסלובקיה אוסטריה וגרמניה. בדרכם שהו במחנה עקורים "וילסק"  Vilsek  שהיה בזמנו מחנה שבו הגרמנים החזיקו בשבויי מלחמה לא הרחק  מהעיר הגדולה מינכן. סוכנות אונר"א  של האו"ם ניהלה אותו ובו רוכזו פליטים ועקורים מרחבי אירופה. ביום שבו קיבלו את ההודעה לצאת לדרך כדי להגיע לצרפת

ביקשו וקיבלו רשות יציאה למינכן, כאשר באישור מצויין כי ברשותם מזון שיספיק להם לתקופת ההיעדרות מן המחנה ושמיכות כדי להתכסות . האישור  ניתן לתקופה  28.06.1947 – 5.07.1947.

כמובן שאיש ממנהלי מחנה העקורים לא ידע את מטרת היציאה האמיתית – יציאה לכיוון צרפת כדי לעלות על אוניית המעפילים. ממינכן הובלו במשאיות סגורות בברזנט ובשקט מוחלט עד שהגיעו

 למחנה בסביבות מרסיי שהיה מקום ריכוז למעפילים עד לעליה ל"אקסודוס". את מסע התלאות הזה החלו כאשר סימה בת שנתיים. כשיצאו ממחנה העקורים ועלו על האוניה כבר מלאו לה שלוש שנים ונישאה  על גבו של אבא ואמא הייתה בהריון מתקדם.

 

ב 11 ביולי 1947 יצאה "אקסודוס מנמל סט בצרפת בדרכה לארץ. עוד בטרם צאתה לדרך המתינו אניות משחית בריטיות כדי למנוע יציאתה מהנמל. באישון לילה כנגד כל הסיכויים ללא עזרת נווט, יצאה הספינה לדרך עם רב החובל אייק אהרונוביץ. ההפלגה נמשכה כשבוע כאשר 6 משחתות מלוות את הספינה. בהיותם במרחק ק"מ אחדים מנמל חיפה, עדיין מחוץ למים הטריטוריאליים של המנדט הבריטי, תקפו הבריטים את הספינה במטרה לעצרה. נגחו בה ופערו בה חור גדול. המעפילים התנגדו בכוחם הדל כשכל נשקם הוא קופסאות שימורים, תפוחי אדמה וקרשים שתלשו מסיפון האניה בעוד הבריטים משתמשים בנשק חם. היו פצועים והרוגים בין המעפילים והקברניטים ובראשם יוסי הראל החליטו להיכנע כדי למנוע שפיכות דמים נוספת מבין המעפילים. האניה נגררה לנמל חיפה.

 

כאשר הגיעה "אקסודוס" לנמל חיפה, המעפילים הורדו בכוח והועברו לאניות הגירוש. ההורים וסימה הועברו ל"אמפייר רייוול"  אשר יחד עם מעפילי  "רנימיד פרק" ו"אושן ויגור" הוחזרו לצרפת ל"פורט דה בוק". רוב המעפילים סרבו לרדת מהאניה למרות נסיונות פיתוי מצד האנגלים. גם הורינו סרבו לרדת למרות מצבה ה"הריוני" של אמא. באותם ימי ההמתנה  ב"פורט דה בוק" נולדתי אנוכי, גליה.(9.8.47)

בדיון בין הוריי באשר לשם אשר יינתן לי, ביקש כל אחד מהם לקרוא לי על שם אמו אשר נספתה בשואה, והתברר כי שתיהן נשאו את השם גולדה, ואכן זה שמי השני. את השם העברי, גליה, הציע מי שהיה מפקד "ההגנה" ב"אמפייר רייוול", מיכה פרי, או בשמו השאול "גד". ההורים קיבלו בשמחה שם זה אותו אני נושאת בגאון.

 

על הלידה באנייה סיפרה אמא בשעתו, בתכניתו של  דודו דיין "עושים מדינה", אשר הוקלטה ב"גלי צה"ל": בשעה שעלתה עם חברה לסיפון העליון כדי לשאוף מעט אוויר, תקפו אותה צירים, וכדי להגיע אל המרפאה היה עליה לעבור מעל מרתף פחמים על גבי גשר עץ צר. בעזרת אדם נוסף הצליחה להגיע אל המרפאה, ומשגילתה כי יש שם רופא אנגלי,סירבה לקבל את עזרתו ודרשה להביא אליה את חברתה הרופאה מבין המעפילים. וכשזו הגיעה, נסתיימה הלידה בשלום.

על התנאים שלאחר הלידה   נהגו הוריי לספר, כי תנאי התברואה על האנייה היו קשים מאד. צפיפות, זוהמה, חום נוראי ומעט מזון ומים. אימא לא יכלה להניק אותי, כיוון שכך, בכיתי מן הסתם, וכדי להרגיע אותי, ארגנה אימא  מעין מוצץ מתחבושות, ובכל פעם שבכיתי, טבלה אותו במים, ונתנה לי למצוץ.

העריסה בה שכבתי נעשתה מתיבת תפוזים שנמצאה על האנייה, לתוכה הכניסה אימא חגורת הצלה ששימשה כמזרון, והחולצות של אבא נקרעו ושימשו לי כחיתולים. (החולצות היו כל רכושו של אבא,שלבש אותן אחת על גבי השנייה, כדי לא לשאת משא מיותר,בעת שנשא את אחותי בידיו)

כחודש לאחר הלידה הורדנו כולנו, בנמל המבורג ,למרות מחאות והתנגדות המעפילים, והובלנו למחנה "אם סטאו". אחותי, סימה, חלתה  ב"פוליו" ואושפזה בבית החולים בליבק. כך, מטופלים באחותי  החולה ובי, התינוקת שזה עתה נולדה, המתינו הורינו לעלייה המחודשת לארץ שהתרחשה רק כעבור למעלה משנה,  במאי, 1949.

בארץ  גרנו בנס ציונה, תחילה בצריף של עמידר שהוקצב למשפחה וההורים עבדו למחייתם : אימא כתופרת, ואבא  תחילה כבנאי ואחר כך כעובד מעבדה במכון הביולוגי בנס ציונה. ב-1954 נולדה אחותנו, ריקי. עברנו לדירת שיכון שהורחבה  עם השנים.  למדנו, נישאנו והולדנו ילדים . הילדים נישאו והולידו נכדים.  ההורים נפטרו, אך את מורשתם ומורשת "אקסודוס" ננצור לעד.

 

גליה אשכנזי לבית וידבסקי

סימה שטאדלר  לבית וידבסקי

​

​