top of page

שרה קירשטיין מספרת את סיפור האקסודוס שלה

 

 

סיפור האוניה אקסודוס שנת 1947

 

לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו יהודים רבים ביניהם אני ומשפחתי לפולין לעיר צ'יצ'ין, שם התארגנו יהודים מכל הגילאים ביניהם יתומים מהמלחמה בקומונות ובקיבוצים של השומר הצעיר אשר מטרתם המשותפת הייתה עליה לארץ ישראל.

לקומונות אלה נשלחו שליחים מא"י אשר הדריכו ואיחדו אותן לאורך כל הדרך.

 

אני, שרה קירשטין, בגיל 17 נפרדתי ממשפחתי אשר לא רצתה לעלות לא"י ואנו הצעירים אשר לא הסכמנו לחיות בין האנטישמים שפרעו ביהודים החלטנו לעלות לא"י, אמנם לא ידענו איך ומה מצפה לנו שם אך היינו נחושים בדעתנו.

בדרכנו יצאנו ברגל כ- 150 איש מצ'צ'ין שבפולניה דרך אוסטריה צ'כוסלובקיה עד למחנה וינצאיים שבגרמניה בדרך פגשנו עוד מספר קבוצות שאף להם אותה מטרה וביניהם פגשתי את בעלי, יעקב קירשטיין.

 

התנאים היו קשים מאוד, לא היה מספיק אוכל, לא היו בגדים להחלפה ואת המבוגרים סחבנו על אלונקות. בוינצאיים היינו בערך שנה, שם ישבנו בצריפים גדולים מעין קיבוץ, איחוד של כל הקבוצות מכל המקומות. משם הגענו למרסל שהיינו שם מספר שבועות ואז הודיעו לנו כי ישנה אוניה שבה נפליג לא"י. הבנו את הסיכון שאנו לוקחים מאחר וידענו שהרבה אוניות המגיעות לחופי א"י נשלחות חזרה ע"י הבריטים.

לאוניה אקסודוס שהייתה מתוכננת ל-500 איש עלו בנמל סט ב- 11 ביולי 1947 כ- 4500 מבוגרים, צעירים וילדים מקבוצות שונות, שבאו מאזורים שונים, ולנו היה רק תרמיל גב קטן מאוד.

האקסודוס הייתה אוניה האחרונה שהפליגה לא"י בצורה לא חוקית בה הבריחו את המעפילים לא"י. באוניה ישנו בצפיפות רבה מאוד על מעין יריעות גומי על קומות שגובה בין אחת לשנייה היה נמוך כ"כ שבכדי להיכנס ולשכב היינו צריכים לזחול. התנאים היו גרועים, כל היום רק שכבנו והסתובבנו בחוסר מעש וכן טלטולי האוניה היו רבים וקשים. האוכל היה מועט, אך למעשה לא הזדקקנו ליותר מפרוסת לחם ומים מאחר והורגלנו לכך מתקופת המלחמה. הבחורים החזקים שמרו על הסיפון, הנשק היחד שהיה חנו היה קופסאות פח ריקות.

כאשר התקרבנו לחופי א"י הבחנו כי הבריטים מחכים לנו באוניותיהם והם לא הסכימו שנעלה על חופי חיפה ורצו שנסתובב ונפליג למקום ממנו באנו, אך  אנו סירבנו בכל תוקף. הבריטים פתחו במלחמה ושלחו שתיים מאוניותיהם לעבר האקסודוס על מנת שייצמדו ויחצו את אוניה.  האוניה נמחצה עד שנוצר בה בקע מאחר והייתה עשויה מעץ. הבריטים ירו בבחורים השומרים ואף הרגו כמה מהם ואילו הבחורים נלחמו בנשקם הדל ולא השיגו כמעט דבר. 

 

בנמל חיכו המוני אנשים ביניהם קרובים שחשבו שאנו נרד מהאוניה אך הם טעו, האקסודוס התפרקה ולנו לא נתנו לרדת.

את המעפילים חילקו לשלוש קבוצות לשלוש אוניות מסע בריטיות. אני ובעלי עלינו על "אושן ויגור" בה התנאים היו הרבה יותר גרועים מאשר באקסודוס. סבלנו מחום אימים וישנו בבטן האוניה על הרצפה אחד בתוך השני, רגלים על יד ראש כקופסאות סרדינים נשים גבריםוטף. האוכל היה מחפיר, ממש לא יתואר, רק פרוסת לחם דקה, מים מלוכלכים ומרק בצל עם תולעים שלא לדבר על מקלחת.

 

בדרכנו במסע ההחזרה הפלגנו לצרפת שהיא לשמחתנו לא הסכימה לקבל אותנו, בהמשך הפלגנו כחודשיים וחצי כשבדרך עצרנו במספר נמלים בריטים בהם רצו שנרד אך אנו לא ירדנו. בפורדיבוק היה הים סוער עד שכמעט טבענו. היו שמתו מטלטולי הדרך ובלית ברירה נזרקנו לים. באחד הנמלים בדרך, תושבי המקום העבירו לנו מזון, מים וביגוד. בכל מקום בו עצרנו הועלו נציגים של אותן ארצות וניסו להשפיע עלינו לרדת ולא לשוט לא"י אך כשהם עלו וראו באיזה מצב אנו נמצאים ועוד מתעקשים להגיע לא"י תוך כדי שאנו שרים את התקווה עם דמעות בעיניים הם ירדו מהאוניה ואמרו כי צריך לשלוח אותנו לאן שנרצה.

חלק מהמעפילים אף קיבלו מכות רצח כאשר השוו את האנגלים לנאצים.

לבסוף בלית ברירה החליטו לשלוח אותנו להאמבורג  שבגרמניה. כשהגענו לנמל סרבנו לרדת מן האוניה אז הם הורידו כל אחד מאיתנו לחוד ובכוח.

הם לקחו אותנו ברכבות מסע ובמשאיות למחנה פפינדורף. כשהגענו למחנה שאלו הגרמנים פרטים עלינו אך סירבנו להזדהות ולכן תעודת הזהות שלנו הייתה לא יותר ממספר.

במחנה שהינו תקופה ארוכה, הייתי אז בערך כבת 20. גרנו בצריפים ענקים בתנאים תת אנושיים גברים, נשים וילדים יחדיו. לאחר הרבה מרידות והפגנות ומשא ומתן ממושך החליטו הבריטים לאפשר ליהודים להיכנס לא"י דרך מרסיי שם קיבלנו פספורטים מזויפים ועלינו לארץ. מכיוון שהיו הרבה יתומים אז כל מבוגר אימץ ילד והעלה אותו יחד איתו.

 

סוף כל סוף לאחר כל התלאות הגענו לא"י, ארץ הקודש. עלינו על חופי חיפה שם קיבלה אותנו הסוכנות. רוב המעפילים וביניהם אני ובעלי נשלחו לגור במעברות.

אודות

bottom of page